בסיכום הדיון בכנסת לאחר הצגת הממשלה, הכנסת, ירושלים, 13 ביולי 1992

אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, אכן יש חילוקי דעות משמעותיים בין סדרי העדיפויות הלאומיות של הליכוד לבין אלה המוצעים על ידנו בקווי היסוד. עיקרם בשלושה נושאים מרכזיים. הנושא הראשון קשור בשלום וביטחון. אני מאמין, שמרגע שהעם היהודי קבע שכאן בארץ ישראל תקום מדינתו, הוא קבע גם מי יהיו שכנינו. ומרגע שקבענו שכאן ורק כאן בארץ ישראל יכולה לקום מדינת היהודים, קבענו שלמעלה ממאה מיליון בני מדינות ערב, ארצות ערב, הפלסטינים, הם שיהיו שכנינו. במציאות שנוצרה קיימות אך ורק שתי אפשרויות: או שייעשה מאמץ, מאמץ רציני לעשות שלום, שלום וביטחון – חזרתי ואמרתי בהזדמנויות רבות ששלום שאיננו נותן ביטחון אין לו משמעות –  או האפשרות השנייה, שלעולם תאכל חרב. אינני מאמין שיכולה להיות ממשלה בישראל שתוכל להישיר מבט לעיני אזרחיה בלי שתעשה את המירב והמיטב כדי לקדם את עשיית השלום בלי לפגוע בביטחון. היתה דוגמה, שכדי להגיע לשלום עם מדינה ערבית, החזרנו עד גרגיר החול האחרון שכבשנו במלחמת ששת הימים. אני מאמין שתקדים כזה לא יישנה אי-פעם. ואין מדובר על כך היום, כשהמאמץ המדיני כפי שהוא מוצע בקווי היסוד שלנו מכוון לזה. אני ראיתי ואני רואה גם היום את תחילת עשיית השלום בינינו לבין הפלסטינים בשטחים כנושא בעל חשיבות, שניתן אולי לפתרון, בלי לפגוע בביטחון ישראל, יותר מאשר בתחומים אחרים, בגזרות אחרות של הסכסוך הערבי-ישראלי, מה גם שישראל היא מדינת חוק. מרגע שהממשלה בישראל נטלה על עצמה התחייבות בינלאומית, וזו אושררה על ידי הכנסת, היא מחייבת ממשלות בעתיד. כוונתי להסכמי קמפ-דיוויד, כוונתי גם למה שהחליטה הממשלה היוצאת, אני מקווה כך, במתכונת מדריד. כל אלה מחייבים, במידה שהייתה בהם התחייבות בינלאומית, ולמה שהיה התחייבות בינלאומית, לעשות זאת. 

לפיכך, אנחנו משוכנעים שלא נעשה די בשיחות עם התושבים הפלסטינים בשטחים כדי לקבל את מה שלדעתי ישראל מחויבת לו –  ממשל עצמי לפלסטינים, או אוטונומיה. לא אוטונומיה מוניציפאלית, זה כמעט יש להם, אלא ממשל עצמי, כפי שכתוב וכפי שמנוסח בהסכמי קמפ-דיוויד. אין לי ביטחון של מאה אחוז שנשיג זאת. אני רוצה להרגיש כראש ממשלה, כחבר ממשלה, שנעשה את המירב והמיטב, בלי לפגוע בביטחון ישראל. לפי דעתי, מעשיה של הממשלה היוצאת ודרך ניהול המשא-ומתן במדריד ולאחר מכן לא הובילו למיצוי הסיכוי;  לא רק שלא הובילו, פגעו. תמיד היה צריך לעשות התנחלות כשבייקר בא. נעשו דברים שוודאי לא הפגינו ולא הציגו כוונה רצינית לבחון את מימוש האפשרות הזאת. אנחנו הבחנו תמיד בין התיישבות לאורך קווי העימות של ישראל, שהם הקווים החיצוניים הגובלים עם מדינות ערב, שעדיין מכריזות, עומדות על כך שהן במצב של מלחמה איתנו –  אגב, זה בא לידי ביטוי גם במערכת הצבאית, בארגון ההגנה המרחבית, זה  בא לידי ביטוי גם בסיווג אזורי הפיתוח –  לבין התיישבות שככל התיישבות היא התיישבות. אבל אני חושב שבנסיבות שבהן יש רצון כן לנסות, למצות את הסיכוי, הרי המאמץ האדיר שנעשה בשנתיים וחצי האחרונות, בהקצאת משאבים אדירים מתקציב המדינה, בין בפועל ובין במחויבות לשנים הבאות, הופנה בעיקר להתיישבות לא לאורך קווי העימות, לא לצורכי הביטחון האמיתיים של ישראל. מטרתה של הסתערות זו הייתה אך ורק פוליטית, ואנחנו יודעים לעשות את ההבחנה בין השתיים. יתרה מכך, אנחנו יודעים לעשות את ההבחנה באיזה עיתוי, באילו נסיבות, באיזה היקף עושים דברים אם באמת רוצים לממש את המחויבות הבינלאומית, בדבר הסדר הביניים, בדבר יישום האוטונומיה, הממשל העצמי. לא אתייחס לראיונות שהיו בעיתונות. אבל, אינני סבור שמי שבחן את התהליכים ראה ניסיון רציני מאוד מצד הממשלה לממש את המחויבות הבינלאומית, כמו הנסיגה מבחירות כלליות לבחירות מוניציפאליות. לכן, פה אנחנו שונים. גם אנחנו לא מעלים על הדעת שנפגע בביטחון ישראל. אני חושב, שהתקדמות להסדר ביניים, כשלב ראשון, בינינו לבין הפלסטינים –  יש סיכוי שתקטין מתחים, תצמצם שנאות, תיצור אולי במרוצת הזמן מציאות חדשה, שתאפשר פתרונות שאולי כיום לא קיימים, ותאפשר את הדו-קיום בשלום בינינו לבין הפלסטינים. 

השוני השני הוא סדר העדיפויות הלאומי. האם, בעת שנפתחים שערי ברית-המועצות, או מה שהיתה ברית-המועצות, לעלייה, כשבא זרם אדיר של עולים, ונוצרות בעיות כלכליות וחברתיות, חלקן הצטברות של דברים שלא נפתרו, כשחיילים משוחררים מובטלים, כי הביקוש למקומות עבודה גדול יותר –  האם העדיפות הלאומית חייבת להינתן להשקעות אדירות בשטחים, או שמא למלחמה באבטלה? או לחינוך? למה יחשוב תושב דימונה או באר שבע או נתיבות או אופקים שיש סיכוי שמישהו ישקיע במפעל שם, כשבקרבת תל אביב או נתניה, נסיעה של כ-30 דקות, מקבלים אותם תנאים, ואולי אפילו טובים יותר? סדר עדיפויות לאומי מעוות. לכן אנחנו רוצים לשנות, אנחנו רוצים ליצור תנאים תוך הבחנה בין התיישבות ביטחונית לאורך קווי העימות ובירושלים רבתי לבין האזורים שנראים בעיני כאזורים שההתנחלות בהם היא היום פוליטית. 

בכלל, סבורני שהויכוח על ארץ ישראל השלמה כן או לא, לא היה צריך בהכרח לחייב אפילו אתכם להשקיע את מה שהשקעתם בהתנחלויות, במקום לטפל במצוקת חלקים גדולים, מאות אלפים של אזרחי ישראל. 

לכן, בשני אלה נשנה: ננסה יותר ברצינות, במתכונת של מדריד, להביא לכך שהסיכוי לממש את ההתחייבות הבינלאומית להקים ממשל עצמי, למימוש אוטונומיה לפלסטינים, על פי קמפ-דיוויד, יהיה ניתן לעשייה. אנחנו מאמינים, מקווים שכן. הדבר השני- להעתיק את המשאבים שהוקצו, במידה ונותרו.

 אנחנו לא נעשה דברים בלתי חוקיים. להעביר את המשאבים הקיימים לאזורים שבהם יש אבטלה, מצוקה חברתית, שבהם החינוך נפגע, שעות הלימוד קוצצו, שכיתות לימוד חסרות בהם. את זאת נעשה, וכמובן, כל הדברים שקשורים במתן יתר חופש לאזרח גם בבחירה, גם בכלכלה- כלכלה יותר חופשית, אבל כשמדובר בהשגת יעדים לאומיים תהיה גם הכוונה ממשלתית. והדבר השלישי: שינוי שיטת הממשל לבחירה ישירה של ראש הממשלה על ידי כלל הציבור, בהמשך אולי גם שינוי שיטת הבחירות לכנסת. בפועל טרפד הליכוד את האפשרות להביא לרפורמה דמוקרטית. גם מספר לא מועט של חברים בתוככם רצו בכך, אבל הליכוד הוא שמנע רפורמה דמוקרטית משמעותית, שהייתה חוסכת הרבה תופעות במישור הפוליטי-הלאומי, חוסכת תופעות שכל מפלגה שמנסה להקים ממשלה נתקלת בהן. בשלושת אלו ובדברים נוספים אנחנו חלוקים עליכם, גישתנו שונה. החזון שלנו הוא קודם כל מדינת ישראל כמדינה יהודית, שחיים בה גם לא-יהודים, חיים על ערכי יהדות, תרבות, קליטת עלייה, חברה מתקדמת, כלכלה בריאה, מדינה החותרת לשלום ומסוגלת להגן על עצמה ועל ביטחון אזרחיה בצורה הטובה ביותר. זהו החזון שלנו. אמר חבר כנסת מהליכוד, שמעתי אותו בטלוויזיה, שהליכוד הפך את ארץ ישראל השלמה לדת והיה נכון לפגוע במשימות החברתיות שתמיד דגל בהן. לכן היה שינוי בעם, שינוי שנעשה באורח דמוקרטי, והוא בא לידי ביטוי כאן היום בהצגת הממשלה שבה שותפות שלוש המפלגות שהזכרתי קודם. בזה אני מסיים את דבריי ואומר: זו שעה גדולה, זו הזדמנות מיוחדת במינה, בתוקף צירוף הנסיבות הבינלאומיות ופתיחת שערי מה שהייתה ברית-המועצות ויציאת היהודים. העולם שונה וגם המזרח התיכון שונה במקצת. כבר אין מטרייה סובייטית מעל ראשי שליטי ערב העוינים לישראל. לכן אני מאמין, שהממשלה שתקבל את אמון הכנסת היום תוכיח שיכול להיות אחרת, שיכול להיות יותר טוב, שאפשר להשיג את הדברים החשובים באמת לעם ולמדינה.