הדור שאני שייך אליו ידע מעשי גבורה רבים במאבק להקמת המדינה, במלחמת העצמאות, במלחמות האחרות. הדור שאני שייך אליו עמד גם הוא מעטים מול רבים, לחם כאשר שורותיו מתדלדלות מיום ליום, וידיו היו כמעט ריקות. הדור שאני שייך אליו היה ספוג כולו גם ברוח לחימה, ברצון עז ביותר לנצח, בעקשנות, בחירוק שיניים, בתחושת אין ברירה, משום שהרוח אשר נשבה בגבנו בדרך העולה לירושלים, ברחובות קטמון ההולכים אל גוש עציון, הייתה רוחם של מורדי הגטאות ובראש וראשונה לוחמי גטו וארשה. מהם למדנו, מהם שאבנו כוחות נפשיים ופיסיים שלוש- ארבע שנים בלבד אחרי השואה.
נוהגים לומר: במותם ציוו לנו את החיים. אם יש פירוש לאמרה זו – זהו הפירוש: ממלחמתם חסרת הסיכוי ומעוררת הכבוד של לוחמי הגטו למדנו את הלקח: לא להיות חלשים יותר, לא להיות נתונים לחסדי אומות עולם, להילחם על החיים.
מחר בבוקר אנו יוצאים ל”שם”, לפולין, שבה כל עשן של ארובה מצמית אותך אל הכבשנים של אז, וכל קרון של רכבת מותיר אותך עם השאלה מה הוביל אז – ולאן, ושקשוק הגלגלים, והאנשים.
מחר בפולין נחלוק כבוד לאלה שהלכו אל הכבשנים, כי מי יכול היה לנהוג אחרת. ונחלוק כבוד למעטים שניסו להוכיח, בידיים ריקות, ללא עזרה, ללא תקווה, ללא סיכוי. מעטים שניסו להוכיח שדמם של יהודים אינו הפקר.
חמישים שנה אחרי, ומה נותר לנו לעשות? לחרוק שיניים נוכח העובדה שכה מעטים בעולם הגדול נזעקו לגורל ההולכים אל הכבשנים. להיאבק במכחישי השואה, שעליהם נאמר כי הנאצים לקחו את חיי היהודים – ומכחישי השואה את מותם. לזכור ולהזכיר. ומה עוד? לרתוח ולכעוס שחמישים שנה אחרי, קמו מחקים לתורתו של היטלר שמנסים ללכת בדרכו. עלינו להיאבק בהם.
ומה נלמד? נלמד להאמין בעולם טוב יותר. אבל, חשוב מכל, לא נבטח עוד באחרים, נדיבים ככל שיהיו. רק אנחנו. רק עצמנו. אנחנו נגן על עצמנו ועל כל יהודי. מאחורי הדמעות שלנו היום עומדת מדינה, ועומד כוח, חזק – וצודק.
מדינת ישראל היא ההבטחה שלעולם לא תחזור זוועה כזו.
