עצרת זיכרון לחללי השריון, לטרון, 21 באוקטובר 1993
״תחילה בוכים״, כתב המשורר אברהם חלפי, ״תחילה בוכים, אחר כך הבכי מתאבן, אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד – את נפילת הבן״.
נמצאים כאן, איתנו, אלפים ששעון חייהם עצר מלכת באותו רגע נורא, ומאז שוב אין חייהם כמו שהיו, רגע לפני… נמצאים כאן, איתנו, אלפים שהיו ליד הבן ולצדו בשנה האחרונה לחייו, בחודש האחרון, ביום האחרון, בדקה האחרונה – אלה שהיו איתו בטנק הבוער, בנגמ״ש הפגוע, בג׳יפ המרוסק. גם חייהם שוב אינם דומים למה שהיו, רגע לפני…
לאלה גם אלה אומר הערב, כאן, בעמק לטרון שראה מלחמות ושמע את זעקות הפצועים וחרת בנפשו את שתיקת המתים – עבור האם שאיבדה את בנה, עבור האב שחשך עולמו, עבור הרעיה שבעלה לא ישוב עוד, והבן והבת שלא יראו עוד את אביהם, אין משמעות יתרה למילים, כי אין דבר נורא יותר מאובדן הבן. מאותו יום נורא, מאותם רגעי השבר נחלקים החיים לשניים: מה שהיה לפני, ומה שקרה אחרי, ואלה שני עולמות שונים: הראשון, השלם, היפה, שכל העתיד לפניו, והעולם השני – השבור, הבוכה, שנקרע ונקטע. ואתם, ואנחנו החברים, חיים מיום זיכרון אחד לשני, ואתם ואנחנו יודעים כי כל ימות השנה, כל הלילות טרופי השינה, הם יום זיכרון אחד ארוך. לא מילים, לא תנחומים, לא אנדרטאות ולא ימי זיכרון הם המרפא לכאב המשפחות, כי אנו יודעים, אין מרפא.
בצד הרצון שאין לו גבול לזכור את היקרים לנו, חובתנו לעשות כל שאפשר כדי שעל קיר הזיכרון הזה, כאן בלטרון, שחקוקים בו שמותיהם של ארבעת-אלפים-שמונה-מאות וארבעה חללי השריון, ולכל קירות הזיכרון אשר בארץ, ולכל האנדרטאות, לא יתווספו עוד שמות. זו חובתנו – ואנו נעשה אותה.
אנו עושים בימים אלה מאמצים לשלום. הקרב על השלום הוא המשך המלחמה על חיינו על כברת-האדמה הזאת. בקרב הזה על השלום אנו נדרשים לאומץ הלב, לתבונה, לתחכום ולרצון העז, זה שהיה גם נחלתם של הבנים, שהסתערו, שירו ונפלו ירויים. בקרב הזה על השלום אנו זקוקים לכם, אנו זקוקים ליד התומכת של בני המשפחות, לגיבוי המוסרי, ללב המבין.
ליקרים לנו שהלכו ואינם עוד, איחר השלום הצפוי את המועד. לממשיכי הדרך עלינו לומר כי לא תמה מלאכת הביטחון, ואין בכוונתנו לנטוש את הצריחים. אנו נהיה שם לשמור על חיינו, להבטיח ולהביא ביטחון לעם ישראל. חובתנו לדורות הבאים היא להשאיר אחרינו, ארץ שבה אב לא יאמר ״קדיש״ על בנו, ארץ של שלום.
יהי זכרם ברוך.
