תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום. אני רוצה לדבר על סבא שלי.
תמיד מתעוררים מסיוט, אבל מאתמול אני רק מתעוררת לסיוט. הסיוט של חיים בלעדיך – וזה בלתי ניתן לעיכול.
הטלוויזיה לא מפסיקה לשדר את תמונותיך, ואתה כל כך חי ומוחשי, שאני כמעט נוגעת בך. אבל רק כמעט, כי כבר לא אוכל.
סבא, אתה היית עמוד האש שלפני המחנה, ועכשיו נותרנו רק מחנה, לבד, בחושך וכל כך קר לנו ועצוב. אני יודעת שאנשים מדברים במונחים של אסון לאומי, אבל איך תנסה לנחם עם שלם או לשתף אותו בכאב הפרטי שלך כשסבתא לא מפסיקה לבכות ואנחנו אילמים, מרגישים את החלל הענק שנותר ריק בחסרונך.
מעטים הכירו אותך באמת. הם יכולים כעת לדבר אודותיך עוד הרבה, אבל אני מרגישה שהם אינם יודעים כלל עד כמה ענק הכאב, האסון וכן, זו שואה, לפחות עבורנו, המשפחה והחברים שנותרנו, רק המחנה שלך, בלי עמוד האש שלנו.
סבא, אתה היית ואתה הגיבור שלנו.
אני רציתי שתדע שכל מה שעשיתי, תמיד ראיתי אותך לפני העיניים. הערכתך ואהבתך ליוו אותנו בכל צעד ובכל דרך, וחיינו לאור ערכיך תמיד. מעולם לא הזנחת, ועכשיו הזניחו אותך. והנה אתה, הגיבור הנצחי שלי, קר ובודד, ואיני יכולה לעשות דבר להצילך. אתה כל-כך נהדר.
גדולים ממני כבר ספדו לך, אבל איש מהם לא זכה לליטוף הזה של ידיך החמות והרכות, החיבוק החם שהיה שמור רק לנו. לחצי-החיוך שלך, שתמיד אמר לי כל-כך הרבה, אותו חיוך שכבר אינו וקפא עמך. אין בי תחושת נקם, כי הכאב והאובדן שלי גדולים כל-כך, גדולים מדי. הקרקע נשמטה תחת רגלנו, ואנחנו מנסים איכשהו לשבת בחלל הריק שנותר, אך ללא הצלחה מיוחדת בינתיים.
אני לא מסוגלת לסיים, אבל כנראה שיד זרה, יד עלוב נפש, כבר סיימה עבורי. בלית ברירה אני נפרדת ממך, גיבור, ומבקשת ממך שתנוח על משכבך בשלום, ושתחשוב ותתגעגע אלינו, כי אנחנו פה למטה אוהבים אותך המון. משיירת מלאכי שמים שמלווים אותך עכשיו, אני מבקשת שישמרו עליך ושישמרו עליך טוב, כי אתה ראוי למשמר שכזה.
אנחנו אוהבים אותך, סבא, תמיד.
