דברים עם סיום הקונגרס הציוני, ירושלים, 30 ביולי 1992
אתם חוזרים מחר מחרתיים לבתיכם, אתם חוזרים אל ארצות מגוריכם. מה תספרו לבני משפחותיכם? מה תגידו לילדיכם? איזו בשורה תביאו מהשבוע הזה בירושלים? מהקונגרס הזה? ממדינת ישראל?
ספרו להם שהייתם בבית, שבאתם לבקר בבית שלכם. אפילו אתם יושבים כבר שנים ודורות בבואנוס-איירס ובמלבורן, בניו יורק ובלוס אנג’לס, בלונדון ובבריסל, כאן זה הבית שלכם. אנחנו הבית של כל יהודי בעולם. אנחנו המקלט, אנחנו גם האחריות. אומרים: ישראל ערבים זה לזה וגם אחרון היהודים בפינה הנידחת ביותר בעולם חייב לדעת – ויודע – שמדינת ישראל, ביתו, רואה עצמה אחראית לו, לבניו ולבני בניו עד דור אחרון. אנחנו ידענו את צערכם בשעות המצוקה שלנו ואנחנו ידענו את גאוותכם בימי הניצחון וההישגים שלנו. מדינת ישראל איננה רק שלנו, היא גם שלכם. מה עוד תספרו לילדכם? ספרו להם שאתם חוזרים מירושלים. כל יהודי מאמין מזכיר את ירושלים בתפילתו שלוש פעמים ביום. אני נולדתי בירושלים, אני ראיתי את ירושלים בימי הדמים של 1948. ראיתי את הרעב, את המחסור בתרופות, את השיירות המנסות לפרוץ אל העיר, ראיתי את חברי הלוחמים. אתם נוסעים היום בדרך לירושלים ורואים את השלדים החלודים. עבור רבים מכם אלה הם שברי מתכת. אני מכיר את החיילים שמתו בתוכם, כאשר המוות מול עיניך כל רגע הוא נצח. עבורי אישית ירושלים היא עיר הנצח. המשוררת קדיה מולודובסקבה אמרה, “גם כאשר אני עומדת בתוך ירושלים אני מתגעגעת לירושלים”. אתם חוזרים מירושלים הביתה, וכאן ירושלים היא הבית שלכם. ספרו לנשותיכם, לילדיכם, לנכדים ולנכדות, שכאן בירושלים נבחרה ממשלה חדשה לעם היהודי והיא מנסה – וזה קשה מאוד – לפתוח דף חדש בתולדות מדינת ישראל. זו נחושה בדעתה לאמץ כל כוח, להבקיע כל דרך, לעשות את כל הדרוש, האפשרי ומעבר לכך למען הביטחון הלאומי והאישי, למען השלום ולמניעת המלחמה, למען חיסול האבטלה, למען העלייה והקליטה, למען צמיחה כלכלית, לביצור יסודות הדמוקרטיה ושלטון החוק, ולמען הבטחת שוויון לכל האזרחים ושמירה על זכויות האדם. אנחנו נשנה את סדר העדיפויות הלאומי. אנו יודעים היטב כי בדרך שבה אנו הולכים ייערמו מכשולים, יפרצו משברים, תהיינה אכזבות, דמעות וכאב. אולם, אחרי כל אלה, אחרי שנעבור בדרך הזאת, תהיה לנו מדינה חזקה, מדינה טובה, מדינה שכולנו שותפים למאמץ הגדול וגאים להיות אזרחיה. ממשלה זו רוצה להתקדם בשלום והיא מוכנה לעשות לא מעט כדי שכבר בזמן הקרוב ינשבו רוחות השלום. למלחמות יצאנו רק כאשר לא יכולנו עוד, כאשר החרב החדה הייתה מונחת על צווארנו, כאשר לא הייתה ברירה אחרת. עשינו הכל- הכל! – כדי למנוע מלחמה לפני שיצאה הפקודה “סדין אדום” אל הכוחות, פקודה שצליליה ברשתות הקשר מהדהדים עד היום ברעד באוזני רבים. ידעתי אז, שתחושת ה”אין ברירה” אשר חדרה אל החיילים תביאם למיצוי מלוא יכולתם הקרבית. אך היו לוחמים רבים שלא חזרו הביתה כדי לספר איך שמעו את פקודת “סדין אדום”. רק מי שהתייצב במשך השנים, שנה אחר שנה, בימי הזיכרון, מול עיני האלפים והרבבות השותקים בבתי הקברות, רק מי שראה עולמות נחרבים, משפחות נהרסות עד היסוד, יודע גם לחשוב שבעים ושבע פעמים לפני שהוא מחליט לשלוח את הבחורים לקרב, כי “רק מי ששכל את הטוב ברעיו, אותנו יוכל להבין”.
אין מלחמות שמחות, השעות המאושרות, הימים היפים, אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים, נמהלו בצער על מות הבנים. אך אם גברו פה ושם קולות הצהלה על דמעת השכול, היה זה משום תחושת ההקלה שבאה אחרי הרבה ימי מועקה ולילות חרדה. לפני המלחמה חששנו לביטחון המדינה. במלחמה פרצנו את טבעת החנק שאיימה לסגור עלינו. ואני בי נשבעתי, כרמטכ”ל ששת-הימים, כי אהיה אחרון הרמטכ”לים של צה”ל שהועמד בפני גבולות בלתי-אפשריים, קווי הגנה בלתי-סבירים – ואימת החידלון. יהא אשר יהא, הביטחון של ילדינו בקטמונים של ירושלים, בפעוטונים של חולתא, יסוד-המעלה וקריית שמונה, בכיתות הגן של כפר-סבא ונחל-עוז, הביטחון שלנו, ביטחון ילדינו – קודם לכול. אם יהיה ביטחון, יהיה גם שלום לכל יושבי הארץ הזו ושכניה. לא יצאנו למלחמת ששת-הימים כדי לכבוש ולספח. יצאנו למלחמה – כדי לחיות ולהנחיל חיים לדורות הבאים.
בעשור האחרון של המאה העשרים שוב אין האטלסים וספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה מציירים את תמונת המצב העדכנית: חומות איבה נפלו, גבולות נמחקו, מעצמות קרסו, אידיאולוגיות התמוטטו, מדינות נולדו והלכו לעולמן ושעריי עלייה נפתחו – וחובתנו, לנו ולבנינו, היא לראות את העולם החדש כפי שהוא עכשיו, לבחון את הסכנות, לבדוק את הסיכויים, ולעשות הכול כדי שמדינת ישראל תשתלב בעולם המשנה פניו. אין אנו עוד בהכרח “עם לבדד ישכון”, ואין זה נכון עוד ש”העולם כולו נגדנו”. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו כמעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבינלאומי, שדוהר בימים אלה על פני הגלובוס כולו, שאם לא כן נישאר אחרונים ובודדים בתחנה.
לכן, הממשלה החדשה שמה לה למטרה מרכזית לקדם את עשיית השלום לישראל ולפתוח בצעדים נמרצים כדי להוליך לסיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי. נעשה זאת על בסיס הכרה של מדינות-ערב והפלסטינים בישראל כמדינה ריבונית ובזכותה לחיות בשלום ובביטחון. זה אפשרי, זה הכרחי, זה יבוא.
הממשלה תציע למדינות-ערב ולפלסטינים להמשיך בדיונים על השלום על פי המתכונת שגובשה בוועידת מדריד. כצעד ראשון, בדרך לפתרון הקבע, נדון בהחלת האוטונומיה על יהודה, שומרון וחבל-עזה. אין בכוונתנו לאבד זמן יקר. ההנחיה הראשונה של הממשלה לצוותי המשא-ומתן תהיה: לזרז את השיחות ולקיים דיונים רצופים בין הצדדים. תוך זמן קצר נפתח ונמשיך בשיחות כדי להקטין את להבת האיבה בין הפלסטינים לבין מדינת ישראל.
כבן לעם היהודי שחלם אלפי שנים לחזור אל נחלת אבותיו, בן לעם שגלה מארצו ואיבד במחוזות הגולה מיליונים מבניו שאבדו בפוגרומים, ב”אקציות”, בשואה, אני בן לעם שתמונת הילד עם הידיים המורמות בגטו וארשה חוזרת אליו בלילות. הכותל המערבי הוא לי מוקד געגועיו של העם היהודי, ואבני הכותל השותקות, שהיו המלט והדבק של עם ישראל לדורותיו, דיברו אליי באותם רגעים יפים ועצובים, יותר מכל חלום ושיר.
כאן בירושלים, תשע-עשרה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, היה לי הכבוד לפקד על חטיבת לוחמי הפלמ”ח, הראל. כאן, ובבאב-אל-ואד, בדרך אל העיר, עשינו את המוטל עלינו.
אנו נמשיך להילחם על זכותנו לחיות כאן בשלום ובשלווה. שום סכין, אף אבן, לא בקבוק תבערה ולא מוקש, לא ייעצרו אותנו. הממשלה המוצגת כאן היום רואה עצמה אחראית לביטחונו של כל אחד ואחת מאזרחי ישראל. אנו נכה קשות וללא רתיעה בטרוריסטים ובמסייעים להם. לא יהיו פשרות במלחמה בטרור. צה”ל וכוחות הביטחון האחרים יוכיחו לאנשי הדמים כי חיינו אינם הפקר. אנו נפעל לצמצום מרבי של הפעילות העוינת וקיום הביטחון האישי של תושבי ישראל ותושבי השטחים, תוך הקפדה על קיום החוק ושמירת זכויותיו של הפרט.
רוחות השלום הנושבות בזמן האחרון ממוסקבה עד וושינגטון, מברלין עד בייג’ין, החיסול מרצון של אמצעי השמדה המונית, ביטול הבריתות הצבאיות, הפחיתו את סיכוני המלחמה גם במזרח התיכון. ואולם, האזור הזה, עם סוריה וירדן, עיראק ולבנון, עדיין רוחש סכנות. לכן, בענייני ביטחון לא נוותר כהוא זה. מבחינתנו, הביטחון אפילו קודם לשלום.
הנשיא הראשון חיים וייצמן אמר פעם: “איש לא ייתן לכם מדינה על מגש של כסף”. העם היהודי היה נדיב כלפינו במשך השנים ונתן מכספו, אבל לא ביקשנו מכם מגש של כסף, ביקשנו מכם – ואנו מבקשים – אחווה, הבנה ושותפות. כדי לבנות את העם במדינת ישראל אנו זקוקים אולי לדולרים וללירות שטרלינג ולפרנקים – אבל בעיקר לשותפות שלכם. שר האוצר שלנו בישר השבוע לתושבי ישראל שהשנים 1992-1993 תהיינה שנים קשות, אבל אחר כך תתחיל הצמיחה. אנחנו לא נבהלים משנים קשות, וידענו אותם בעבר.
בראשית שנות החמישים קלטו 650 אלף תושבי מדינת ישראל הקטנה אחרי מלחמה גדולה עוד 800 אלף יהודים. היום אנחנו ארבעה מיליון יהודים – האם לא נוכל לקלוט את מיליון יהודי רוסיה? נדע לעשות זאת אם נפנה את כל המשאבים לכך. לא נבזבז כספים. אנחנו נשנה את סדר העדיפויות הלאומי בהקצאת המשאבים הכספיים מתקציב המדינה ומכספים שנגייס בחוץ לארץ. בראש ובראשונה תינתן העדיפות הלאומית לצורך המלחמה באבטלה וחיזוק מערכות הכלכלה והחברה. האבטלה היא אם כל חטאת. היא נוטלת מהאדם את כבודו. היא דורסת ורומסת את חייו ואת נשמתו של האיש שאינו יכול להביא פת לחם הביתה, ואין חרפה גדולה מחרפת רעב.
בכוונתנו להגדיל את קצב הצמיחה הכלכלית, ליצור מקומות תעסוקה למאות אלפי עולים חדשים ובני הארץ הזו, שייכנסו למעגל העבודה בשנים הקרובות. נעשה זאת על-ידי התאמת המשק לניהול פתוח וחופשי ממגבלות מנהליות וממעורבות יתר של הממשלה. יש יותר מדי ניירת – ופחות מדי תוצרת. נקדם מכירת מפעלים שבבעלות הממשלה, הפרטה. נעשה זאת בהידברות עם העובדים, כדי שלא ייפגעו. עולם חופשי דורש משק חופשי. נשקיע בפרויקטים חיוניים בסיסיים כדי למשוך יזמים לבנות מפעלים. נקטין את מעורבות הממשלה בשוק ההון ונפתח שוק הון סיכון. אנחנו רוצים שהעולים החדשים והבנים והבנות שלנו ימצאו כאן בארץ עבודה, ופרנסה, ועתיד. איננו רוצים שענף הייצוא של ישראל יהיה הילדים שלנו. נעשה כל דבר כדי להבטיח קורת גג לעולים החדשים ופתרונות דיור לזוגות צעירים, תוך מתן קדימות וסיוע לחיילים משוחררים. אנחנו שולחים את הצעירים שלנו לקשה ולמסוכנת שבמשימות הלאומיות, ומתעלמים מהם בשובם ממנה בשלום. כל הכבוד לצה”ל פירושו גם לדאוג לחייל אחרי השירות. בחודשים האחרונים פחת זרם העולים. צר לנו על כך. הממשלה תפעל לחידוש והגברת העלייה, בעיקר מרוסיה וממדינות חבר-העמים, ותמשיך במאמצים להצלתם של יהודים נרדפים. בלי כל אלה, אין לנו שיבת ציון – והרי כולנו שבי ציון.
אין לנו מכרות זהב, אין לנו נפט, אין לנו פלדה, ואנחנו מדינה קטנה. האורניום שלנו הוא הראש היהודי, ועל כך גאוותנו. אנחנו נפעיל את הראש היהודי. אנו זקוקים לראש שלכם, לרצון הטוב שלכם, לעזרה, למוח הפועל וליד המושטת.
אתם חוזרים מחר הביתה ומשאירים אותנו כאן דואגים לכם ומודאגים מאוד. כל הסטטיסטיקות מצביעות על כך שהעם היהודי הולך ומתמעט, שהחינוך היהודי שוב אינו נחלת כל בית יהודי, שהזיקה לישראל פוחתת. אנחנו מודאגים מאוד. אני קורא לכם מכאן מירושלים לעשות כל מאמץ, להתגייס, להירתם, לפתוח במשימות מיוחדות כדי להחזיר בנים אובדים הביתה אל חיק היהדות, אלינו.
יש לנו ספר אחד שהוא כבר 2000 שנה ה”בסט סלר” בעולם. יש בו מכל דבר ויש בו דברים נפלאים שכדאי לזכור וללמוד אותם, וקחו אותם איתכם כאשר אתם נוסעים מחר הביתה: “ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם” (ישעיהו נ”א פסוק י”א).
חברות, חברים, לוחמים בני ירושלים, זכינו כולנו להיות עדים לשעות גדולות בהיסטוריה של העם היהודי. היא ניבטת אלינו מהחומה, מהמגדל, מאבני הכותל. אלפיים שנות היסטוריה מביטות בנו – ואנחנו נמשיך.
כאן בירושלים, עיר השלום, נשבענו להמשיך – אל השלום. העתיד הוא שלנו אם נדע איך להביא אותו, אם נהיה עם אחד ומטרה אחת.
