טקסהזיכרוןבבאבי-יאר, אוקראינה, קייב, 12 בספטמבר 1995
משורר יהודי שחי בארץ ישראל, שאול טשרניחובסקי, כתב באוקראינה לפני 100 שנים לערך: “שחקי, כי גם ברעות אאמין. אאמין, כי עוד אמצא לב, לב תקוותי גם תקוותיו, יחוש אושר, יבין כאב.”
בגיא ההריגה הזה, בצפון-מערב קייב, נכזבו כל חלומותיו של המשורר היהודי הדגול שנולד באוקראינה ומת בתל אביב: לא רעות, לא לב, לא תקוות, לא אושר – רק כאב שלא יסוף לעולם. כאן, בבאבי-יאר, ניפצו אנשי הזונדרקומנדו A4 את חלומותיהם של ילדים קטנים ואת ראשיהם של הוריהם, שניסו לסוכך עליהם בגופם. כאן חנק שאון היריות את זעקותיהם של עשרות אלפי יהודי קייב ובני גויים רבים אחרים, וכאן, בבור המוות הזה, תמה היסטוריה של יהדות מפוארת, יהדות אוקראינה, שהוציאה מתוכה את ראשוני חולמי ציון, את טובי המשוררים והסופרים היהודים, את גדולי המנהיגים ואת מובילי הדרך של הציונות. הנאצים ועוזריהם ניסו כאן, בנוף השלו הזה, לא להותיר זכר לפשעיהם ולא להותיר זכר מן העם היהודי. את רבבות גופות הנרצחים ועצמותיהם שחקו לאפר וזרו אותו לכל רוח. לא נותר מהם דבר. העם היהודי נורה ונהרג כאן, אך מתוך חפירות המוות נולדנו מחדש ועלינו לומר היום לעולם כולו: יהי אסוננו אות אזהרה לכל בן-אנוש, כי טרם חלפה סכנה מן הארץ. בעצם ימים אלה, גם במדינות שהוציאו מתוכן את גדולי הרוצחים, קמים להם יורשים מתועבים. האנטישמיות פורצת גבולות. המחלה המידבקת של הגזענות מאיימת לעשות בנו שמות. אם לא יתעורר העולם בזמן, אם לא ינפץ את ראשה המפלצתי של האנטישמיות והגזענות, נמצא עצמנו מופתעים, ולא נוכל לומר: לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו.
אזרחי מדינת ישראל, בני העם היהודי, הגורל היהודי דוחף אותנו לחזור שוב ושוב אל גיאיות ההריגה בפולין, ברוסיה, באוקראינה, אל כל מקום שנשפך בו דם יהודי: אנו חוזרים אל המקומות הנוראיים הללו, גם כדי לזכור, כדי לא לשכוח – ואנחנו לעולם לא נשכח – אך גם כדי לשאוב כוח ותעצומות-נפש מן האסון הנורא, ללמוד לקח לעתיד, ולדעת כי שום כוח בעולם לא יכה עוד בעם היהודי ששרד אלפיים שנות. עם ישראל יוסיף ויחיה לעד.
עם ישראל חי.
