טקס 25 שנות ועידת האיחוד, בנייני האומה, ירושלים, 25 בפברואר 1993

לפני כשמונה חודשים קיבלנו מאזרחי ישראל פיקדון יקר: את המדינה שדורות של יהודים חלמו עליה, אלפים רבים שילמו בחייהם כדי להקים אותה, אלפים נוספים מבנינו ובנותינו נפלו על הגנתה וביטחונה, ומיליוני יהודים מבקשים לראות בה את מולדתם וביתם.

שום דבר אינו יקר כמו הפיקדון הזה: תלויים בו חיים ומוות, קשורים בו גורלם של בנינו ונכדינו והבאים אחריהם, הוא נכס של עם שחי אלפי שנים – ורוצה להמשיך לחיות.

אנחנו יודעי היטב כי הפיקדון הזה יכול להיות זמני:

בעוד שלוש שנים ומעט יותר נחזור ונעמוד למבחן, ואותו עם שנתו בידינו את הפיקדון הזה יחליט אם עמדנו במשימות, אם מילאנו ההבטחות, אם נהגנו נכון, אם עשינו טוב ואם הציפיות שתלו בנו, באותו יום חג ביוני 92 ,

נתמלאו או, חלילה, נכזבו.

אמנם, הבחירות הבאות יתקיימו רק בעוד שלוש שנים ויותר, אבל המבחן שלנו, של כל אחד מאיתנו בתנועת העבודה, שלכם, של כולנו, הוא יומיומי, עשרים וארבע שעות ביממה. מעולם לא עמדו התנועה וממשלה תחת שבט הביקורת והפיקוח כפי שאנו עומדים כיום.

ואולם אין לנו על מה להתלונן” אנו רצינו בשלטון-ואנו חבים דין וחשבון על מעשים ומחדלים. אתם ואנחנו נבחנים בתוכניות והגשמתן, בהחלטות ובביצוען, לא פחות חשוב מזה: אתם ואנחנו נבחנים בתוכנית ובהגשמתן, בהחלטות ובביצוען, אך לא פחות חשוב מזה: בדאגה הבלתי-נלאית לכל אדם, לאזרח, לשכן, לחבר, כל אחד במקום מגוריו ובפינת עבודת. אנחנו נבחנים וניבחן לא רק בקביעת קווי מדיניות החוץ עם ממשל קלינטון, אלא גם – ואולי בעיקר – בטיפול היומיומי, במאור הפנים שלנו לכל מי שזקוק לעזרה, לעצה, לעידוד, להקלה. אתם הלשכה הסוציאלית, אתם טיפת החלב, אתם הכתף שעליה אפשר וצריך להישען, ואתם היד המושטת לעזרה.

בחזית הזו אתם החיילים. הסכנה העיקרית האורבת לכל מפלגה בשלטון, בכל מדינה, בכל שלטון, היא הניתוק מן העם שממנו היא צמחה, ושממנו היא שואבת את כוחה, ושאליו היא חוזרת בנתינה משלה – אך גם בתביעות, בשעות הקשות וברגעים היפים. 

אנו נעשה כל שאפשר כדי להיות במקום שהיינו גם לפני שמונה חודשיים: עם העם, כחלק ממנו, בתוכו, איתו, שותפים לצרותיו, מלווים אותו בכאביו ובשמחותיו. חובתנו כממשלה, חובתם של השרים, כמו של צירי הוועידה הזו, כנציגיה של המפלגה אשר מחזיקה בשלטון, ליצור את הקשר שאין לו סוף עם העם, להחזיק את הקשר, לטפח אותו. אוי לנו אם לא כך יקרה. כי בצד הזכויות שקיבלנו ביום הבחירות, קיבלנו על עצמנו גם את הזכות להקשיב – והחובה לענות לצרכים. אנחנו, אתם, היום הכתובת לעם ישראל.

חברות, חברים,

צירי הוועידה, 

אנו מציינים הערב מלאות חצי יובל לאיחוד. במרחק הימים, אין בי שום נוסטלגיה לאותה תקופה לפני עשרים-וחמש שנים. איני מתגעגע לימי הפלגנות, האמביציות והחשבונות. 

אין לי עניין לחזור אל העבר, אלא אם כן יש בו כדי ללמוד לקחים לעתיד. הלקח החשוב ביותר שעלינו ללמוד ולהפיק מאותם ימים קשים לפני עשרים-וחמש שנים ויותר הוא שיש מחיר כבד אישי ותנועתי לפלגנות, לקרעים, ולעומת זאת – תשלום הוגן לאיחוד הלבבות ולהבנה. המסקנה: גם אם אין רואים כלום עין ובעין, גם אם יש חילוקי דעות ובלבד שהם אינם בבחינת “ייהרג ובל יעבור”, גם אם יש הבדלים וניואנסים, טוב וחשוב להתווכח אבל גם לחרוק שיניים, לנשוך שפתיים, ולהמשיך ביחד, ביחד, כדי להגיע למטרה המשותפת, כאשר טובתה של המדינה קודמת לכל חשבון אישי ומפלגתי.

חברות, חברים,

זכות גדולה עמדה לתנועת העבודה בגלגוליה השונים, בעיקר כמפא”י: היא הובילה משך שנות-דור את המאבק להקמת המדינה, את התיישבות, אתה הביטחון. טביעות האצבעות של תנועת העבודה ניכרות בכל אחת מפינות חיינו, לפני קום המדינה – ואחרי.

במה הצטיינו האבות המייסדים שלנו? מדו זכו באמון כה רב, של כה רבים, במשך כל כך הרבה שנים?

נכתבו וייכתבו ספרים בתשובה לשאלה זו. יש הרבה תשובות. אני בוחר בתשובה הקצרה: בזכות הפרגמטיות. אבות התנועה שלנו לא נתקפו בשיגעונות של גדלות, חזונם היה נטוע על קרקע המציאות, התורה שלהם, שהנחילו גם לנו, ראתה את הנולד – וגם את האפשרויות: לא גדול מידי, לא גבוה מידי. אם גם ראשיהם היו בשמים, הרגליים שלהם היו על הקרקע. את החלומות שלהם אפשר היה להגשים ולממש: צעד אחר צעד, עוד יישוב, ועוד אחד.

זו היתה דרכה של תנועת העבודה במשך הדורות. הי הוכיחה את עצמה – וזו תהיה גם דרכנו לעתיד בהנהלת המדינה: צעד אחר צעד, לבחון את הדרך, לראות קדימה ורחוק, אבל גם מה שמונח מתחת לרגליים, להיזהר, לבנות, להתקדם – ולהמשיך. אנו יודעים היטב שצעדים קטנים וזהירים אינם מלהיבים, בעיקר היום, בעידן של תקשורת: אין דראמות, אין סיפורים גדולים, אין גיבורים, אין מחיאות-כפיים וקריאות התפעלות. אין בי, חלילה, שום זלזול בתקשורת, אבל העניין צריך להיות בכותרות בעיתונים של המחר, לא בשידורים המיוחדים ולא ב”גל הפתוח” המתלהב. אין בונים מדינה בכותרות העיתונים ולא בהופעות ב”מבט לחדשות”. מדינה נבנית במעשים קטנים, אפורים, יומיומיים. אם נבנה בתים וניתן קורת גג לעולים חדשים ולזוגות צעירים ולחיילים משוחררים, אם נדאג לתעסוקה לכל מי שרוצה ויכול לעבוד, אם יחושו אזרחי ישראל ביטחון בחייהם, בבית וברחוב, אם נסלול כבישים ואם נדאג לחינוך נכון לילדינו, אם כל אחד מכם ומבני משפחותיכם, ושכניכם, וחבריכם, יהיו לו המזון, הבית, והביטחון, והבריאות במידה הראויה, כי אז עשינו את שלנו, הצדקנו את התקוות שתלו בנו – ויש לנו עתיד כמפלגה, כתנועה גדולה שאמרה, הבטיחה ועשתה. את המבחן היומיומי הזה עלינו לעבור אצלכם, אצל השכן שלכם ממול, אצל החבר שלכם שמעבר לרחוב, אצל קרובי-המשפה, בעיר הרחוקה.

חברות, חברים,

ייתכן מאוד שהשנה הקרובה תהיה אחת השנים היותר חשובות ויותר מכריעות בתולדות מדינת ישראל. בשנה הקרובה נעמוד בפני הכרעות קשות, גורליות, אולי היסטוריות. קיימת אפשרות שארבעים-וחמש שנות מלחמה יגיעו אל קצן. אולי יבוא הסוף לדמעות ולדם. אנו אומרים: קיימת אפשרות. אין היא תלויה רק בנו, לא רק רצוננו – אבל אנו, כממשלה וכמדינה, יכולים וחייבים לתרום משלנו כדי לקדם את האפשרות הזו – וכדי שלא להנחיל לבאים אחרינו עוד מלחמות, עוד דם, עוד דמעות. בהכרעות הקשות שעוד צפויות לנו אנו נזדקק לכל אחד מכם. אנו צריכים את הגיבוי, את הגב, את היד התומכת. אתם השליחים שלנו כדי להבהיר עמדות, לשכנע ולהשפיע. בלעדיכם, כנציגי התנועה, יהיה קשה מאוד, בלתי אפשרי.

חברות, חברים, 

במישור המדיני הפכנו סדרי-עולם ושינו את מדיניות מדינת ישראל מן היסוד: הודענו עם הקמת הממשלה כי אין פנינו לארץ-ישראל שלמה, קיבלנו על עצמנו להיענות להחלטות האו”ם אשר קובעות כי תמורת שלום נחזיר שטחים. אין זה עניין של מה בכך. היסטוריונים יקבעו בעתיד כי בליל ה-23 ביוני 92′ החליטה מדינת ישראל לבנות את עצמה כמדינה יהודית שאין לה עניין וצורך בשליטה על מיליון ושמונה מאות אלף איש שאינם רוצים בשליטתה, שחורשים מזימות ודורשים את רעתה. את החודשים הקרובים נקדיש למאמץ אינטנסיבי לשלום. אם יהיו הדברים תלויים בנו, נעשה כל שצריך כדי להצליח. אנו מאמינים כי בשבועות הקרובים יחודשו שיחות השלום עם סוריה, לבנון, ירדן והפלסטינים, ויש לנו יסוד להאמין ששותפינו הערבים רוצים גם הם בקץ המלחמות ושבכוונתם לדבר שלום. במישור היחסים של ישראל עם מדינות העולם, ידענו תמיד – אבל למדנו שוב השבוע, בירושלים – עד כמה חשובים לנו ידידים, ובעיקר חשובה לנו ידידותה   

 של המעצמה היחידה הגדולה בעולם. שיחתנו עם מזכיר המדינה של ארצות-הברית, וורן כריסטופר, קירבו יותר מתמיד את היחסים המיוחדים בין ירושלים וושינגטון, ואנו חשים כי הידידות עם הממשל החדש בארצות הברית מתהדקת בכל יום שעובר. שיחות השלום אין פירושן נכונות לכל פשרה, לכל מחיר. הרצון בשלום אינו מכה את עיננו בסנוורים, ועיננו לא טחו מראות את הסובב אותנו: לא הכול השלימו את חיינו וקיומנו כאן, וכל עוד נותר בעולם הערבי החומייניסטי מי שרוצה בחיסולנו פיסי, חובתה של כל ממשלה בישראל להיזהר שבעתיים בענייני הביטחון הלאומי והאישי. אנו אומרים, ואמרו זאת גם לגבי משפחותיכם וידידכם: כל אמצעי שעומד לרשותנו במסגרת החוק יופעל כדי לפגוע במי שרוצה לפגוע בנו. אנחנו נכונים לפשרות לשלום, אבל אין בנו שום נכונות לשום פשרה, במלחמה בטרור או בקמים עלינו. שלא תהיה כאן שום טעות: בחשבון שבין שלום לביטחון, קודם כל – הביטחון. 

חברות, חברים,

תמיד, לאורך כל השנים, מיקדנו את העניין שלנו במדיניות החוץ והביטחון. היה אכפת לנו מאוד מה אומרים עלינו בקאטמאנדו, מה חושבים עלינו באבידג’אן, מה טוענים נגדנו ב”סטייט דיפארטמנט”, מה יש לקיי דורסיי נגדנו. גם היום זה חשוב מאוד: אוי לנו אם נזלזל בידידותן של מדינות העולם, חלילה. אנו יודעים להוקיר ולהעירך כל יד שמושיטים לנו ולכל ידיד שפותח שעריו. לשמחתנו, בשנים האחרונות שוב אין “כל העולם נגדנו” ואין אנו מדינה במצור. אנו זוכים לאהדה והערכה, ששום שידור של “סי.אן.אן”, אפילו הוא מתאמץ הרבה – והוא מתאמץ – אינו יכול לקלקל אותה. אבל בצד טיפוח הידידות עם פרו וניקרגואה, עם נפאל ואוסטרליה, עם צרפת ובריטניה, חובתנו כממשלה היא להסתכל היום הביתה, פנימה: אנו ניבחן במעשינו ובמחדלינו, לא באיי פיג’י הרחוקים אלפי קילומטרים, אלא כאן, בבית, כמה מאות מטרים מכאן, בדירות הרטובות של הקטמונים בירושלים, בבתים הסדוקים בשכונת הארגזים בתל אביב, באתרי הקרוואנים המתפוררים בבאר-שבע. אומרים: צדקה תתחיל מבית. עליה נקום, עליה – חלילה – ניפול.

במישור הכלכלי-חברתי כבר עשתה הממשלה לא מעט – אבל אולי עדיין לא מספיק. בשמונה חודשי שירותנו הקצינו משאבים גדולים מכפי שהיו אי-פעם לשיפור חייו, כלכלתו וחינוכו של כל אחד מאזרחי ישראל, לרבות שותפינו בני המיעוטים. אני שומע וקורא ויודע על אכזבות וציפיות גבוהות מדי. חשוב שהיושבים באולם הזה יידעו כמה עובדות:

• הגדלנו את התקציב לשירותי רווחה וחברה בכמיליארד שקלים.
• אנו מחזירים את קצבאות הילדים ל-450 אלף משפחות.
• הגדלנו את התקציב לתשתית, ולכבישים הקצינו מיליארד וחצי שקל, במקום 900 מיליון.
• הקצינו מאות מיליונים ליזמים קטנים.
• הגדלנו את תקציבי הפיתוח ליישובי המיעוטים מ-95 מיליון ₪ ל-275 מיליון ₪. כמעט הכפלנו את התקציב הרגיל.

אנו ערים למחוגי השעון. אנו יודעים שבציבור אין לנו זמן בלתי-מוגבל ואשראי ללא סוף, ולכן נרתמנו כולנו לעשייה – מהר ככל האפשר. אנו מביטים קדימה בתקווה גדולה.

חברות, חברים,

דרך ארוכה עשתה תנועת העבודה עד היום. בדרך הארוכה והסוערת הזו נעשו שגיאות וטעויות. שהפילוג הוא אחת התוצאות שלהן. אבל מאזן ההישגים של התנועה שאנו נבחריה ונציגיה ראוי לכל שבח. מנהיגים, שרבים מהם אינם עוד איתנו היום, הוביל אותנו, את התנועה, את העם, את המדינה, להישגים היסטוריים, למעשים שהקנו למדינה הזו ולתושביה תהילה, יש לנו את כל הסיבות הטובות להיות מרוצים, להיות גאים – ולשאוף לעתיד טוב יותר. כל אחד ואחת כאן בעולם הערב, כל אחד מאנשי תנועת העבודה, הוא חלקיק שמרכיב את השלם – תנועת העבודה שמנהיגה את מדינת ישראל. בעזרתכם, יהיה לכולנו טוב.