הודעת הממשלה על המצב המדיני והביטחוני, 18 באפריל 1994

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, 

בשבוע שעבר חגגנו 46 שנים להקמתה של מדינת ישראל ולעצמאותה. אנו חוזרים היום אל חיי החולים, אך מותר לנו, לכולנו, להביט אחורה בגאווה, וקדימה – בתקווה גדולה.

 46 שנים קשות של המאבק לחיים ושל בניית כלכלה וחברה הביאו להישגיה הגדולים של מדינת ישראל. חרף פגמיה, היא היום מן המדינות היותר מרתקות, היותר יפות, מאלה שטוב לחיות בהן. אני רוצה לנצל הזמנות זו של פתיחת כנס הקיץ של הכנסת ולברך שוב את אזרחי המדינה לרגל חג העצמאות. 

חברי הכנסת, יום העצמאות האחרון עמד בצל פיגועי הטרור, והאחרון שבהם – שעה קלה לפני הצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכת ישראל. חמישה אזרחים וחיילים נספו בהתפוצצות מטען חומר נפץ בתחנת האוטובוסים המרכזית בחדרה. המטען הונח על ידי רוצח שפל, איש “חמאס”, אשר בחר כנראה למות עם קורבנותיו החפים מפשע. הבית הזה, המדינה כולה, שותפה לאבלן של המשפחות השכולות ולכאבן. אנו מבקשים לנחם אותן ביגונן. הבית הזה, הממשלה, מאחלים גם החלמה מהירה לפצועים.

 אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, בחודש ספטמבר בשנה שעברה יצאנו לדרך חדשה. יצאנו אל הניסיון הכן להפוך דף בספר ההיסטוריה העקובה מדם שבין יהודים, לאחר מכן ישראלים, לבין הפלסטינים. החלטנו שלא לעשות חשבונות עבר. החלטנו להתגבר על משקעי הדם והשנאה. החלטנו לנסות ליצור עתיד חדש יותר לשני העמים, שהגורל וההיסטוריה זימנו אותם לאותה כברת ארץ. באנו בנפש חפצה לעשות שלום, ועלי לומר לחברי הכנסת, כי מצאנו נכונות לשלום גם בצד השני, אצל הפלסטינים, שבמשך שנות דור גם הם ידעו סבל רב. ידענו אנחנו, וידעו גם הפלסטינים: אנחנו לא נקבל כל מה שאנחנו רוצים, הפלסטינים לא יקבלו כל מה שהם רוצים. זה טיבו של משא-ומתן. זה טיבה של פשרה. זה טיבו של שלום. המשא-ומתן עם הפלסטינים לעניין עזה ויריחו תחילה נמשך עד היום וגם היום, ולפני הערכתי, אנו נמצאים בשלב מתקדם. אני מקווה כי יהיה ניתן לסכם את המשא-ומתן בתוך זמן קצר. נכון להיום, להערכתנו, בתוך זמן לא רב מחתימת ההסכם, יוכלו כוחות צה”ל וזרועות הביטחון לסיים היערכותם מחדש, כוונתי, בעקבות המשא-ומתן לעניין עזה ויריחו תחילה, ואז ייבחן הניסיון ליצור דו-קיום בשלום עם הפלסטינים. אומר, אני מחכה לרגע שבו ארגיש, כשר ביטחון, נוח יותר שלא לשגר את חיילי צה”ל לפטרל בעזה רבתי, העיר בת רבע מיליון הפלסטינים, במחנות הפליטים בח’אן-יונס, ברפיח, בדיר-אל-בלח. אני רוצה להוסיף ולומר, בעקבות ידיעות שפורסמו, אם הן נכונות ואם לא, ברצוני להבהיר, שכל סיכום או הסכמה בפועל של אש”ף עם ה”חמאס” על אפשרות של המשך הטרור על-ידי ה”חמאס” בהסכמת אש”ף, ימנע השגת הסכם וימנע את מימושו.

 חברי הכנסת, ממשלה זאת, שהבטיחה לעשות כל מאמץ לשלום, מתכוונת להמשיך בשיחות עם ירדן, סוריה ולבנון. לקראת סוף אפריל או תחילת מאי תחודשנה השיחות הדו-צדדיות בוושינגטון, ומזכיר המדינה וורן כריסטופר יגיע, כנראה, לאזור כדי להכין את השיחות, כדי לאפשר, אכן, להתקדם לקראת חתימת חוזה שלום בנינו לבין המדינות השכנות לנו. בשיחות השלום, נכון להיום, עדיין לא גילנו אצל הסורים מידה ראויה של פתיחות וגמישות שיאפשרו פריצת דרך ודיון מהותי על הסכם השלום. גם ידידנו האמריקנים שכה רוצים שלום באזורנו, העלו עד כה חרס במאמציהם. עם זאת, עמדת הממשלה הנוכחית ידועה; אנו עושים מאמץ גדול שתקדים המחיר ששילמנו בעבור השלום עם מצרים, נסיגה כוללת, עקירת כל נוכחות ישראלית, לא יחזור כתנאי להשגת השלום עם סוריה. עם זאת, אנו מתכוננים ברצינות למשא- ומתן ומכינים אפשרויות שונות באשר למהות השלום, לעומק הנסיגה ברמת-הגולן, לסידורי הביטחון, לשלבים במימוש השלום, כך שתהיה שהות לבחון את הנורמליזציה בטרם נשלים את הנסיגה ברמת-הגולן, וכן מה נדרוש מידידתנו ארצות-הברית  בעקבות השלום. אם וכאשר נגיע להסכם סביר עם הסורים והוא יחייב נסיגה משמעותית, נלך למשאל עם, העם יכריע ולא מישהו אחר. המשא-ומתן עם לבנון כרוך במשא-ומתן עם סוריה, וביירות, אנו יודעים, לא תנקוף אצבע ללא אישור דמשק. למרות זאת אנו חוזרים גם היום על הצעתנו לשלטונות ביירות, שבשלב הראשון ייפרס צבא לבנון עד הגבול הצפוני של אזור הביטחון, ובמשך שישה חודשים עליו להוכיח יכולתו לקיים רגיעה מוחלטת, פירוק כולל של ה”חיזבאללה” בדרום-לבנון. אם יוכיח זאת ואכן ישרור שקט מוחלט בגבולו הצפוני של אזור הביטחון, נפתח במשא-ומתן לשלום עם לבנון, ואני מקווה שהוא ימשך שלושה חודשים. אנו נהיה נכונים לסגת לגבול הבינלאומי בין לבנון לישראל בשלושה תנאים: שלום ונורמליזציה מלאים, סידורי ביטחון נאותים, וכמובן – מחויבותנו לצד”ל ולאזרחי דרום-לבנון, כלומר שילוב צד”ל בצבא לבנון וערבות מלאה לתושבי דרום-לבנון שלא יבולע להם כלל. במשא-ומתן עם ירדן הפתרון אפשרי, אך אני מתרשם, לצערי הרב, שלא לפני הסכם עם סוריה, האח הגדול שעינו פקוחה. 

חברי הכנסת, אני רוצה לומר אמת. 27 שנים אנו שולטים בעם אחר שאינו רוצה בשליטתנו בו. 27 קמים פלסטינים בבוקר, פלסטינים שהיום מונים מיליון ו-800   אלף איש ואישה, ומטפחים שנאה יוקדת אלינו כישראלים וכיהודים. בוקר בוקר הם קמים לחיים קשים, גם – אך לא רק – באשמתנו. אין להכחיש. לשליטה הממושכת בעם זר לנו, שאינו רוצה בנו, יש מחיר, יש קודם כל מחיר כואב, מחיר העימות המתמיד בינינו לבינם. זה שש שנים וחצי אנו עדים להתקוממות העממית של הפלסטינים נגד שלטוננו, לאינתיפאדה. הם מנסים בדרך האלימות והטרור לפגוע בנו, להפיל בנו חללים, לשבור את רוחנו.

 הייתי רוצה לתת נתונים כפי שנמסרו לי על-ידי  צה”ל. מתחילת ההתקוממות נהרגו, נרצחו 219 חיילים, מהם 68 אנשי כוחות הביטחון ו-151  אזרחים. מחיר כואב. קשה שלא להיזכר במלחמת העצמאות, בחטיבה שהייתה לי הזכות לפקד עליה בקרב על ירושלים הנצורה ועל הדרך לירושלים – בשישה חודשים, בחטיבה אחת מעשר חטיבות “ההגנה” שהפכו לצבא- הגנה לישראל, נפל אותו מספר. יושב כאן אחד המפקדים המעולים של החטיבה ושל צה”ל, חבר הכנסת רפאל איתן, והוא בוודאי זוכר זאת. זו הייתה חטיבה אחת מעשר חטיבות, ומתוך קצת יותר מ-600 אלף אזרחים. רוחו של איש לא נשברה אז, איש לא חגג על הדם. מספר הפצועים – 7,872. מהם 5,062 אנשי כוחות הביטחון ו – 2,810  אזרחים. מבין הפלסטינים נהרגו על-ידי כוחותינו, כוחות  צה”ל וזרועות הביטחון, 1,045; ועל-ידי אזרחים ישראלים –  69. על-ידי פלסטינים שהרגו מבני עמם -922, רקע בלתי ידוע – 99, בטיפול בחומרי נפץ שפוצצו את עצמם – 21. סך הכל 2,156. פצועים פלסטינים, לפי נתוני צה”ל -18,967. אני מעריך שלפחות 25 אלף נפצעו. בין 120 ל -140  אלף מאסרים ומעצרים. אלה הם הנתונים של ההתמודדות בשש השנים וחצי האחרונות. מה הן האפשרויות שעמדו בפנינו? אחרי 27 שנים של שליטה – אינני רוצה להשתמש בביטויים אחרים – בישות שונה מאיתנו, שונה מאיתנו דתית, פוליטית, לאומית, שליטה בעם אחר, האפשרות הראשונה הייתה להשאיר את המצב כמות שהוא, להציע הצעות שאין להן פרטנר, לא היה להן פרטנר, ובלי פרטר אין הסדר, לנסות ולהנציח את השלטון של עם אחר, להמשיך במסלול האלימות והטרור עד אין סוף, להביא לקיפאון מדיני. ממשלת ישראל, כל ממשלות ישראל, בוודאי מאז מלחמת יום הכיפורים, הבינו היטב את הסכנה הטמונה בקיפאון מדיני, לכן כל הממשלות חיפשו את האפשרות השנייה. האפשרות השנייה היא לנסות למצוא פתרון מדיני, ושלב ראשון הוא – הסכמי ההפרדה. בדרך זו גם הלכה ממשלתו של יצחק שמיר בהסכמתה לוועידת השלום במדריד. בדרך זו הולכים גם אנחנו מאז דיוני אוסלו והחתימה בוושינגטון. השלום נראה היום קרוב מאי-פעם. יש סיכוי. יש סיכוי גדול לשים קץ למלחמות, למאה שנים של טרור ודמים, מאה שנים של איבה. כאשר יצאנו למסע אל השלום ידענו שאי-אפשר למחוק מאה שנות שנאה בחתימת יד אחת, ידענו שאי-אפשר לשנות מושגים, חינוך מרגע לידה. ידענו שלשלום הזה יהיו אויבים, ידענו שיהיו אנשים וארגונים שכל יסוד קיומם הוא האיבה בין העמים, והם יוסיפו וילבו אותה ככל יכולתם. בצד הפלסטיני מוביל את ההתנגדות לשלום ארגון ה”חמאס” ואיתו האסלאם, “הג’יהאד האסלאמי”, ארגוני הסירוב. שליחיהם של ארגונים אלה ביצעו את רוב מעשי הרצח והטרור בזמן האחרון, חלקם במבצעי התאבדות. אנו נתקלים מזה שנתיים- שלוש בתופעה של טרור אסלאמי קיצוני המזכיר לנו את ה”חיזבאללה”, שגם בלבנון ביצע פיגועים, בכללם פיגועי התאבדות. אנחנו רואים זאת לראשונה בשנתיים-שלוש השנים האחרונות בין ארגוני הטרור הפלסטיניים. אין סוף למטרות של הטרור ה”חמאסי” והאחר בתוכנו. כל אזרח, כל ישראלי בשטחים ובתוככי ישראל הריבונית, לרבות ירושלים המאוחדת, כל אוטובוס, כל בית הוא יעד לכוונותיו הרצחניות. ובאין הפרדה בין שתי האוכלוסיות, המצב הנוכחי יוצר אין-סוף אפשרויות למרצחי ה”חמאס” והארגונים האחרים. ביהודה, בשומרון ובעזה נעים בכל יום, לפי אומדן שלנו, 40 אלף כלי רכב, עשרות אלפי אזרחים וחיילים נעים בדרכים. מוטל על חיילי צה”ל לאבטח מאות רבות של כלי רכב ישראליים לאורך 1,200 קילומטר של צירי תנועה. יש לאבטח בעיקר אוטובוסים, וכל זה מתבצע כל יום. מאות אלפים, יהודים וערבים, אלפי כלי רכב מעורבים, וזה בכל יום. אוכלוסיה אחת חיה בתוך השנייה. יש גם הרבה אפשרויות לעבור משטחי יהודה, שומרון ועזה לישראל; פחות מרצועת-עזה, יותר מיהודה ושומרון. שבילים רבים, חבויים וגלויים, מובילים מהשטחים לישראל. לא ניתן לסגור הרמטית את השטחים לחדירה של בודדים. אנו עושים כל מאמץ כדי להבטיח ביטחון לאזרחי ישראל, יהודים וערבים, בתחומי מדינת ישראל, בשטחי יהודה והשומרון, בכל מקום. אני מגלה היום לכנסת, כי חלק ניכר מאד מכוחו הסדיר של צה”ל נמצא היום במשימות ביטחון והגנה על אזרחים ישראלים בכל מקום. במצב הזה, כאשר לארגונים הממשיכים בטרור יש אין-סוף יעדים, הם יוצאים למבצעי הרצח, כאשר המטרה המוצהרת היא ראשית, לרצוח ישראלים, ופוליטית, להפסיק ולחסל את שיחות השלום, לא לתת להן להימשך. תחילה פעלו רוצחי ה”חמאס” והארגונים האחרים בעיקר נגד התושבים הישראלים וכוחות הביטחון ביהודה, שומרון וברצועת-עזה. הכוונה הפוליטית של האנשים המרצחים הללו הייתה, שהמתנחלים הישראלים ביהודה, בשומרון ובעזה, אשר נפגעו מהטרור, יפגינו ויפעלו נגד ממשלת ישראל, במגמה לחדול ממאמצי השלום. נראה שהם הגיעו למסקנה שזה לא מספיק. אנחנו המשכנו במהלך המשא-ומתן לשלום. ואז הפנו “החמאס” ויתר ארגוני הטרור המתנגדים לשלום את עיקר מאמציהם לפגיעות כלפי האוכלוסייה הישראלית בתוככי ישראל הריבונית, בכלל זה בירושלים המאוחדת.

 מאז 1 בינואר 1994 נרצחו ונהרגו 23 אזרחים ישראלים, יהודים וערבים. 20 מהם נהרגו בתוככי ישראל הריבונית, בכלל זה בירושלים המאוחדת. שלושה נהרגו בשטחי יהודה, שומרון ועזה. 

חברי הכנסת, אין זה סוד כמה אנו רגישים לאבדות. ורוצחי ארגוני הטרור והסירוב לשלום מנסים לשבור אותנו באמצעות הפגיעות בסכינים, במטעני נפץ, ביריות מן המארב, במכוניות תופת. אין להם שום סיכוי. ידענו סכינים עוד במאורעות הדמים בשנות השלושים. ידענו מכוניות תופת עוד במלחמת העצמאות. ידענו אוטובוסים של דמים במעלה-עקרבים, באביבים, בכביש החוף, שהיה בו הפיגוע הטרוריסטי הרצחני ביותר בתולדות הטרור. 35 ישראלים נהרגו, ב – 1978. האם מישהו מאיתנו קרא על כך לממשלת בגין ממשלת דמים? בשום פנים. ידענו טבח במעלות, ידענו טבח בשדה התעופה בלוד , במלון “סבוי”, בכפר-יובל, בקריית-שמונה, במשגב עם, בנהריה. זה כואב, אך אנו מתעשתים וממשיכים. גם מעשי טרור נוספים לא יעצרו את שיירת השלום. צר לי לקבוע, כי מידת הסכנה לביטחונו של כל אחד מאיתנו עלתה גם בעקבות מעשה הטבח המתועב שעשה רוצח יהודי מחברון. אף כי לטרור הערבי היו אלף סיבות ותירוצים משלו לפגוע בנו, בא האיש הזה והוסיף להם כהנה וכהנה. 

חברי הכנסת, מצאנו כי אחד ממוקדי הפעילות של ה”חמאס” הוא בירדן. הוא לא במצרים, הוא לא בתוניסיה, הוא אפילו לא בסוריה, אפילו לא בלבנון. אנו משוכנעים כי שלטונות הביטחון הירדניים מודעים לכך, ואף-על-פי-כן אפשרו פעילות הסברתית ומבצעית מתוך רבת- עמון. על כן מצאנו לנכון להזהיר את שלטונות ירדן מפני המשך הפעילות ה”חמאסית” מתוכה, ואנו מצפים מהמלך ומאנשיו לפעול נגד רוצחי ה”חמאס”, שינסו לבסוף לערער ולמוטט גם את שלטונו ושליטתו. נקטנו גם שורה של אמצעים, ביניהם החמרה בתנאי הסגר. אנו מודעים לסבל הנגרם לתושבי השטחים כתוצאה מהסגר, גם לחקלאות ולבנייה בישראל. אך אין לנו ברירה. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להחמיר. ואם המציאות תחייב אותנו, נחמיר עוד יותר. ומעל לכול, כוחות צה”ל, שירות הביטחון הכללי, משטרת ישראל, חיילי משמר הגבול, מנהלים מלחמת חורמה כנגד כל אלה הממשיכים באלימות ובטרור. אין כל הגבלה על פעילות כלל הכוחות נגד הטרור והאלימות, כמובן במסגרת החוק.

חברי הכנסת, במאמץ לחסל את הסיכוי לשלום שותף גם ארגון הטרור “חיזבאללה”. מלחמת לבנון לא חיסלה את הטרור מלבנון. הארגון “חיזבאללה” הוא המוביל בהתקפות על כוחות צה”ל וצד”ל באזור הביטחון, ומדי פעם אף כלפי מטרות בישראל. חיילי צה”ל וצד”ל מבטיחים יכולת חיים נורמאליים ליישובים ולתושבים בצפון. 

חברי הכנסת, ברצוני לשגר מעל במה זו ברכה מעומק הלב למפקדי צה”ל ולחיילי צה”ל, למפקדי ולשוטרי משטרת ישראל ומשמר הגבול, וברכה מיוחדת לאנשי שירות הביטחון, הנוטלים חלק משמעותי במלחמה הקשה כנגד הטרור הרצחני של אויבי ישראל והשלום. חברי הכנסת, זו תמונת המצב להיום. הדרך לשלום רצופה בכוונות טובות שלנו ובפיגועי רצח של אויבי השלום. ייתכן שיהיה עוד קשה, ייתכן של נצליח למנוע לחלוטין פיגועי טרור. אבל השלום ינצח.