תשובה להצעות לסדר היום בנוגע למתרחש ביש“ע ולרציחת יהודים וערבים
15 בדצמבר 1993
אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, גם אני רוצה ללכת בדרכו של חבר הכנסת אורון ולהביע הערכה לעובדה שכל סיעות הבית הזה הביעו הסתייגות וגינוי לרצח מתועב של חפים מפשע, ויהיו הנרצחים אשר יהיו. אינני רוצה להרחיב בכך היום, ובאמת לקבל בהערכה ובסיפוק את העובדה, שכל הסיעות המיוצגות בבית הזה גינו רצח של חפים מפשע והסתייגו ממנו. אבל מן הראוי שנבחן מה מתרחש עתה. היינו עדים לתופעות טרור ורצח בשלבים שונים של הסכסוך הערבי-הישראלי, אם מתוך גבולות מדינות ערב כלפי מטרות בישראל, אם בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, ואם משם למטרות בישראל. השאלה שעומדת לפנינו היא: היש פתרון לסכסוך ממושך זה? היש סיכוי אי-פעם להגיע להפסקת הסיבות המניעות קיצוניים לפעול בדרך האלימות, בדרך הטרור, בראש ובראשונה מן הצד הפלסטיני, אך גם פה ושם, לאחרונה, אני מאמין שבחוגים מצומצמים ביותר בקרב הציבור הישראלי? הבעיה האמיתית היא: מהו הפיתרון? היש צורך לממשלה בישראל לעשות מאמץ? אומר – כן. גם ליטול סיכון מחושב כדי להגיע לפתרון. או להשלים; להשלים עם תהליכים, שאם אנשים אינם עיוורים, הם חייבים לראות אותם. אזכיר רק תופעה אחת. יצאנו למלחמה בלבנון, פגענו באש”ף, וקיבלנו את “חיזבאללה”. מי לא רואה ולא ראה, מאז קיומה של ועידת מדריד, את התהליכים המתפתחים בעולם הערבי והמוסלמי, ובין הפלסטינים, את הפיצול בין תומכי השלום לבין המתנגדים לעצם קיומו של השלום, לעצם ההשלמה מצד הפלסטינים עם מדינה יהודית, ולא חשוב באילו גבולות; עם הנכונות להעתיק את פתרון הסכסוך הערבי-הישראלי, את פתרון הסכסוך הפלסטיני-הישראלי, מחוצות שכם, מהקסבה בשכם, מג’אבליה, מדיר-אל-בלח, מבית-לחם, אל שולחן המשא-ומתן. אם היה ויש תפקיד לצה”ל ולזרועות הביטחון, נוסף על הבטחת ביטחון המדינה, ביטחונם של ישראלים על ידי פעילותו, בהתחשב בנסיבות הבינלאומיות והאזוריות, הרי הוא קודם כול להעתיק את פתרון הסכסוך משדה הקרב, מהטרור והאלימות, אל שולחן המשא-ומתן, זהו הייעוד הפוליטי של העוצמה הצבאית של צבא-ההגנה לישראל וזרועות הביטחון האחרות שלנו.
זה הגיע במדריד, אבל התהליך התמשך, והסתבר שככל שהתמשך ולא הגיע למיצוי, גבר החלק הקיצוני, ה”חמאס”, “הג’יהאד האסלאמי”,ארגוני הסירוב הפלסטיניים, ופה ושם גם באש”ף וב”פתאח”, גבר הרצון וגברה התפיסה שעם ישראל אין לפתור את הסכסוך במשא- ומתן, אלא רק בדרך של המשך האלימות והטרור.
לכן הממשלה הזו, אנחנו – גרסנו אחרת. הפסקנו את “הפורים שפיל”. על סמך איזה מנדט הגיעה המשלחת הפלסטינית לועידת מדריד? על-פי החלטת המועצה הלאומית הפלסטינית – המל”פ, על-פי הרכב שהיא קבעה, על-פי מנדט שהיא נתנה למשלחת. האם היה מועד אחד, מועידת מדריד ועד להקמת המשלחת הנוכחית, שהמשלחת הפלסטינית קבעה עמדה, קבעה איפה יהיה פסיק או נקודה בנייר, בלי פקס מתוניס? החלטנו לאחר בדיקה לדבר לא עם המסכה אלא עם מי שעומד מאחורי המסכה, אבל לא בלי תנאים.
כן, אני הסכמתי ואני אחראי לזה כראש הממשלה.
אני אומר: הוראות של אש”ף להפסיק את הטרור יצאו לכוחותיו. ואם אתה שואל אותי האם היום הוא יכול לשלוט בזה? – הוא חייב. אתה שאלת אותי שאלה, שאני לא רוצה לתת עליה תשובה פומבית. אני לא מכיר משטר ערבי במדינה ערבית שמסוגל למנוע טרור אם אין לו כוח צבאי ואם הוא לא נמצא במקום. תראה לי דוגמה אחת. אני רוצה להגיד אמת: אני יכול לדרוש הוראות, אני יכול לדרוש פעולות אפשריות; אני לא יכול לדרוש שליטה ממי שאין לו שליטה בשטח.
פעם אחת צריך לדבר פה אמת ללא מליצות ודמגוגיה. לכן, אם לא יושג תחילת פתרון מדיני, התהליך יהיה עליית הגורם הקיצוני, “החמאסי”. יהיה לנו “חיזבאללה”.
אני חוזר ואומר: יש בינינו חילוקי דעות עמוקים על דרך הפתרון האמיתי של הבעיה. אנחנו רוצים להגיע לפיתרון. פיתרון שמעוגן במכתב הזימון לועידת מדריד, על הסדר ביניים שייתן לפלסטינים שלטון עצמי, לנהל את ענייניהם, קראו לזה ISGA . הוצאתם את המילה “אוטונומיה” גם ממכתב הזימון, גם מהניירת שהגשתם בשיחות וושינגטון, קיבלתם את המושג ISGA – Interim Self Government Arrangement – לפלסטינים, קיבלתם את הסידורים לשלטון עצמי של הפלסטינים, קיבלתם את העיקרון של משטרה פלסטינית חזקה, בוודאי לא עם מקלות. אנחנו הלכנו לעשות זאת, לפתור זאת באמת. ומה הם העקרונות שבאים לידי ביטוי במסמכי ההכרה ההדדית בינינו ובין אש”ף, שהוא היום הפרטנר היחיד בין הפלסטינים שיש סיכוי להגיע לפתרון איתו? האלטרנטיבה של “החמאס” של “הג’יהאד האסלאמי”, של חזיתות הסירוב, היא המשך והגברת הטרור. לכן, כן, הלכנו על הקו הזה. אנחנו לא מסתירים זאת, הלכנו על בסיס מכתבי הזימון, כל עוד הוא מקיים את התחייבויותיו. הלכנו על הסכם הצהרת העקרונות, כשמבחינתה של ישראל אנחנו מדברים רק על הסדר ביניים. לא הגדרתי את זה אף פעם כהסדר שלום, אלא הסכם על הסדר ביניים על פי מכתב ועידת מדריד, שהוא בפירוש שלנו.
החלוקה הנראית לנו היא חלוקה בין האחריות של הרשויות הפלסטיניות – המועצה או הרשות לשלטון עצמי – לחיי הפלסטינים, לא רק באוויר, אלא גם באוויר וגם בתחומים גיאוגרפיים, ומצד אחר, שמירת אחדותה של ירושלים ואי-מעורבות הרשות הפלסטינית או המועצה הפלסטינית בתקופת הביניים במה שקורה. לא השגתם זאת אף לא מגורם ערבי אחד בעבר.
הדבר השני: בשלב זה, כשמדובר ביישובים בארץ-ישראל, לא במדינת ישראל, בארץ-ישראל, רצינו למנוע עקירה ולו גם של יישוב אחד.
הדבר השלישי: השארנו בידינו את האחריות לביטחונם של היישובים הישראליים ביש”ע, תושביהם וישראלים הנמצאים שם. אני אינני תובע בראש ובראשונה אחריות מהפלסטינים לביטחון הישראלים, זו אחריות שלנו בראש ובראשונה. להם יש תפקיד בשמירת האזורים שבהם תופקד האחריות לסדר הציבורי ולמניעת טרור. אני לא אמנה שר ביטחון פלסטיני מתושבי השטחים. האחריות לביטחון ישראל היא של ממשלת ישראל, בכל מקום. יש דרישות מאלה שאחראים לאזורים פלסטיניים שתהיה להם משטרה, לשאת באחריות לכך שמקרבם, מאזורם, לא תצא פעילות נגד ישראל ונגד ישראלים. והדבר הרביעי: אנחנו נושאים באחריות לביטחון חוץ, כלומר, בכל מה שקשור לקווים המפרידים בין עזה לבין מצרים, בין ממלכת ירדן לבין מערבית לירדן. אלה הדברים שעמדנו עליהם ונעמוד עליהם. ובמקום שיש צורך בצירוף יישובים מספר לגוש, כדי לתת ביטחון, נעשה זאת. לצערי הרב, חלק מתוכנית ההתיישבות, במיוחד ביהודה ובשומרון, היה פוליטי, ולא מתוך דאגה לביטחון המתיישבים. לא היו ריכוזי יישובים, והיו חמש מאות ואחת פיצולי ילדים, פעמיים ביום, בהסעות לבתי- הספר.
אני מצטער שההתיישבות לא תוכננה מתוך דאגה לביטחון המתיישבים. מה, לא ידעתם שיהיה טרור, שיש טרור? לא ידעתם שהמתנחלים עלולים להיות יעד, מטרה לטרור? ועל אף זאת, אני רוצה לומר, קיבלנו חלטה להשאיר את היישובים, ביניהם יישובים שהתנגדנו להקמתם, ושלא הייתה בהקמתם שום תבונה ביטחונית.
והיום, הכוח שמרותק להבטחת היישובים והתושבים שם הוא כוח אדיר. עד לפני חודשיים- שלושה היישובים ביקשו: תחזיקו צבא בתוכנו. היום, ביישובים שבהם יש בתים ריקים, כשאנו פורסים צבא או משמר הגבול, לא נותנים להם להיכנס לבתים, אומרים להם: תהיו באוהלים. אבל אני בטוח שמערכת הביטחון תסתדר בסוף עם היישובים ועם המנהיגות שלהם ויימצא פיתרון לתת את מרב הביטחון ליישובים, לתושבים, בעבודתם ובתנועתם. זו האחריות שלנו. אנחנו קיווינו , ועדיין אני מקווה, שנגיע למימוש השלב הראשון: עזה-יריחו תחילה. אני מאמין שהבסיס לתהליך יבוא מחילופי המכתבים שהביאו להכרה הדדית בין אש”ף לבין ישראל ולהסכם הצהרת העקרונות. אני מצטער שבפגישה האחרונה התגלו חילוקי דעות בנושאים שאין אפשרות למצוא לחלק מהם כל פשרה. אנחנו נאמנים למחויבות שלנו על-פי הסכם הצהרת העקרונות. בשבילנו האחריות לביטחון חוץ, לביטחון המדינה, היא דבר מרכזי, ולא יעלה על הדעת שצה”ל לא יהיה פרוס לאורך הגבול עם מצרים ולאורך הירדן, והוא יישא באחריות, באחריות כלפי חוץ. יש לזה נגזרת לבעיית המעברים, הגשרים על הירדן, מסוף- רפיח. בדקתי היום, הייתי במסוף-רפיח וראיתי שהתיירים והישראלים העוברים הם כמעט מחצית, קצת למעלה מ -40 אחוז, וכ-60 אחוז הם פלסטינים; אבל יותר מכך, מעל גשרי הירדן, מי שחוצה אותם יכול להגיע גם לתל-אביב, ולא יעלה על הדעת שאנו לא נבטיח שמי שעובר הוא על דעתנו הביטחונית, ולא רק הביטחונית, מבחינת היותו תושב השטחים. והדבר השלישי קשור בגודלו של אזור יריחו. אני חושב שהיו לנו הבנות באוסלו – ואני חושב שהיה ניסיון לחרוג מהן – וההבנות כללו מציאות שאזור יריחו לא יכלול יישובים ישראליים ומתקנים צבאיים מסוימים. כתוצאה מכך לא יכולנו להגיע לסיכום, כל עוד בעיות אלה ובעיות אחרות – אבל אלה העיקריות שבהן – לא תיפתרנה.
אנחנו מאמינים שהעמדות שלנו מעוגנות בהסכם הצהרת העקרונות, כדי לתת לנו את הביטחון ולאפשר, מצד אחד, תחילת הפיתרון בינינו לבין הפלסטינים, בינינו לבין אש”ף כמייצגם. אני יודע שזאת תקופה רגישה, תקופה רגישה קודם כול משום שהגורמים הקיצוניים במחנה הפלסטיני, ה”חמאס”, ה”ג’יהאד האסלאמי” וארגוני הסירוב, רוצים לקעקע את ההסכם. מטרתם של אלה לפגוע בישראלים. אני חושש, שאם בעבר הם ניסו לפגוע יותר באנשי צבא, היום – יותר באזרחים, באזרחים בשטחים, מסיבות שאני לא אפרט אותן כאן, לחזק את הכוחות שמתנגדים להסכם. ואני אומר לכם: היום המטרה שלהם, של מבצעי הטרור הפלסטיני, המבצעים היום את הטרור כנגד ישראלים, היא לטרפד את ההסכם הקיים. ואלה שהגיבו ברצח ערבים חפים מפשע משחקים לידיהם, וגם אחרים, ולא אפרט.
לכן, יש לנו דרך שונה משלנו, יש לנו עמדות שעליהן נעמוד. הן נגזרות מהתחייבויותינו על-פי הסכם הצהרת העקרונות, הוא ההסכם שמחייב אותנו על-פי פרשנותנו. ואני מאמין ומקווה שיגיע הזמן, ולא ירחק היום, ונגיע להסכם ונממש את השלב הראשון, ונוכיח שיכול להיות גם אחרת. נוכיח שיכול להיות גם אחרת.
אני יודע, הדרך לפיתרון רצופה מכאובים, מכאובים הנגרמים על-ידי אלה שמתנגדים להשגת היעד שהדרך מובילה אליו. ולכן אנחנו נמשיך בדרכנו. אני רואה לעצמי ולממשלה זכות וחובה למצות את הסיכוי, להתחיל בפתרון, הפתרון הארוך בן מאה השנים בין הפלסטינים לבינינו, בשלבים, בצעדים מדודים, מתוך תקווה ואמונה שיש לכך סיכויים, והסיכון במהלך הזה הוא פחות מאשר במהלכים שהיו בעבר והוכיחו את עצמם.
אני זוכר כמה אנשים שחשבו שלחזור לקו הבינלאומי עם מצרים זה אסון, זה סיכון עתיד המדינה, ומה לא נאמר על זה? והוכח אחרת. הוכח אחרת, לפחות ארבע-עשרה שנים ומעלה. ולא אזכיר עוד מה אמרתם על הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה, שחצי שנה זה לא יחזיק. כמעט עשרים שנה, במאי הבא, 18 שנה מפיגוע אחד ברמת-הגולן.
אני אומר, מה אמרתם כאשר הוצאנו חמש עשרה אלף חיילים מהבוץ הלבנוני? וכל פעם היו הפחדות מכיוונים מסוימים, ואיומים. לא שבבת-אחת ניתן לפתור את כל הבעיות, לא שיש פתרון הרמטי נגד הטרור. השאלה היא באיזה כיוון הולכים, אם הולכים בכיוון של סיכוי גדול יותר לשלום, סיכוי ליתר רגיעה, למניעת עליית כוחות קיצוניים, לסיוע לכוחות יותר מתונים.
לכן, אנחנו נמשיך בדרך שלנו מתוך אמונה, מתוך הכרה שזו הדרך להגיע לפתרון הבעיה, לקידום השלום, להרחבת השלום עם המדינות הערביות השכנות ולתחילת סיומו של הסכסוך הערבי-הישראלי.
אני מציע להעביר את כל ההצעות לוועדת החוץ והביטחון.
