דברים בקבלת פרס הנסיך אסטוריאס, אוביידו, ספרד, 26 בנובמבר 1994

אדוני יורש העצר, גברתי המלכה, חבריי, זוכי הפרס, כבר תמו כל המילים החגיגיות במילון השלום. גם תרועת הפסטיבלים מגיעה אל קיצה: אחרי הפרסים, אחרי החצוצרות, אנו חוזרים אל חיי היום יום הקשים. אנחנו, היושב ראש ערפאת ואנוכי, מנסים לשנות את המציאות במזרח התיכון, לפעול לפעמים בניגוד ליצר האנושי השואף לנקמה, אנחנו מנסים להפוך אויב לאוהב, להזיז את מחוגי השעון קדימה – ולא להסתכל לאחור. 

כי מאחורינו השארנו מאה שנים עקובות מדם. השארנו בתי קברות. השארנו משפחות כואבות. השארנו נכים. השארנו סכסוך שאיש לא האמין, ועדיין לא מאמינים, שאפשר להביאו לידי גמר, שאפשר לחיות גם אחרת. אני משוכנע שהיושב ראש ערפאת סבור כמוני שבאמת אפשר אחרת, שדי לנו במלחמות ובאיבה שאין לה סוף. אם לא היינו שנינו מאמינים בכך, לא היינו עומדים כאן הערב לפניכם, ולא היינו זוכים מידיכם לפרס החשוב – שאותו אנו מקבלים בתודה בשם שני עמינו – ולמענם. מחר יום שישי. במסגדים המוסלמים יתפללו בצהריים. בבתי הכנסת היהודים יקבלנו בערב את השבת. אנחנו כאן, על הבמה ולנגד עינכם בספרד, מתפללים – למען המתפללים משני העמים. אנחנו מתפללים לשלומם ולבריאותם. אנחנו מתפללים להצלחתו של תהליך השלום שהתחלנו בו לפני למעלה משנה, והוא עדיין בחיתוליו – פגיע ושביר, ועלינו לשמור עליו מכל משמר, כי האלטרנטיבה רעה מאד. מכאן, מספרד, ממדריד, מועידת מדריד, יצאנו לדרך שאין חזרה ממנה ואנו ממשיכים בה, למרות מכשולים רבים, למרות קשיים גדולים, למרות אויבים רבים. ידענו שמאה שנות דמים לא נמחקות בלחיצת ידיים אחת. ידענו שמשקעים מרים לא חולפים בחיוכים מול מצלמות. לא שיערנו עד כמה מרים אויביי השלום. אנחנו נלחם באויבי השלום- כי הם ממשיכים להציע לנו רק דם ומוות, שנאה, סבל, כאב- ואנחנו כל כך רוצים שיהיה אחרת. אנו ממשיכים לרצות בחיי שותפות, בחיי שוויון, בחיי שקט ושלום. אנו מצפים לעזרתן של כל אומות העולם, וספרד ביניהן, כי העוני, הרעב, הבטלה, הם האויבים הקשים של החלום המשותף שלנו. כל סיוע לשלום ולאזרחים הנהנים ממנו, ישראלים ופלסטינים, הוא ברכה לכולנו. השקעה בשלום היא השקעה בחיים. עבודה רבה עוד לפנינו. יש רגעים קשים. יש רגעים על סף ייאוש. לא קל להמשיך כאשר רואים איברי-אדם קרועים מפצצות. אבל אנו רוצים להמשיך כאשר אנו רואים את חיוכי הילדים בירושלים וביריחו, כאשר מחיאות הכפיים של מיליונים מעודדות אותנו להמשיך, בבתינו שם –  וכאן. 

גבירותיי ורבותיי, אנחנו נמשיך. חבל ארץ זה בספרד ידע מלחמות, קרבות ודם, והוא חיי כבר דורות בשלום ורואה ברכה בחייו. מכאן, מחבל אסטוריאס, אנחנו חוזרים מחר הביתה אל תפילותינו השונות, במסגדים ובבתי הכנסת, ואל חלומנו המשותף. הסופר הספרדי הנודע, מיגל סרוואנטס, אמר על חיילים שנפלו בקרב: “גילוי האומץ וההעזה הגדול מכולם, הנגלה בכל אימי המלחמה. ברוך היה הזמן בו לא נגלה הזעם של אותן מכונות מלחמה נוראות….” הלוואי שנתברך גם אנו בזמנים שכאלה והלוואי שנזכה לאומץ דומה לשל אלה שהלכו ראשונים ונפלו למען ארצם, ונעז להחזיק בסיכוי השלום העומד בפתח. פרס זה ניתן לקורבן העצום שהעלו אלה ולכן אני מודה לכם שהענקתם לי את הפרס בשמה של ארצי.