דברים בקונגרס האמריקני, וושינגטון, ארה“ב, 26 ביולי 1994

אדוני היושב ראש, אדוני הנשיא, חברי הקונגרס, הוד מעלתו, מלך ירדן, שלום, 

מדי שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני מתייצב בבית הקברות בהר הרצל בירושלים. מולי –  הקברים ומצבות האבן, הפרחים הצבעוניים הפורחים מעליהם –  ואלפי זוגות עיניים דומעות. אני עומד שם מול הקהל הגדול ושותק – וקורא בעיניהם את דבריהם של החיילים הצעירים שמתו, כפי שביטא גם המשורר האמריקני ארצ’יבלד מקליש: “…הם אומרים: אם חיינו ומיתותינו נועדו לשלום ולתוחלת אחרת, או חלילה היו לשווא –  לא נוכל עוד לומר. אתם החייבים לומר זאת!..” 

גבירותיי ורבותיי, באנו היום מירושלים לוושינגטון כי אנחנו חייבים לומר – ובאנו לומר לכם – אנחנו חולמים שלום. אנחנו רוצים שלום. איתי כאן, במקום הזה, גם שותפי לחלום הגדול: איתי כאן, איתכם כאן – עמירם קפלן, שאחיו הראשון נהרג בתאונה ואחיו השני נהרג במרדף אחר מחבלים ואחיו השלישי נהרג במלחמה ושני הוריו מתו משברון לב. והוא היום רודף שלום. ומשה ששון, שאביו והוא היו שליחי המדינה לשיחות עם המלך עבדאללה ובשליחויות שלום אחרות. והא שליח שלום גם היום. ואיתי כאן היום – בת-כיתתי, חנה ריבלין, חברת קיבוץ גשר מול ירדן, שעמד במלחמות הקשות, והיא אם שכולה. והיא צופה מחלון ביתה אל ירדן ורוצה בהתגשמות החלום. ואברהם דסקל, בן התשעים, איש חברת-החשמל בעבר הירדן, שזכה להשתתף בחגיגת לידתו של המלך חוסיין, והא מייחל לשלום בחייו. ודני מט, שלחם כנגד הירדנים במלחמת העצמאות ונפל בשבי ירדן והקדיש את חייו לביטחון מדינת ישראל, והוא מקווה שנכדיו לא ידעו עוד מלחמות. וגברת קדוש מאילת, הנושקת לגבול ירדן, והיא תהיה מוקד לתיירות משותפת. ושמעון כהנר, שלחם נגד הירדנים וראה פעמים אינספור את המוות מול עיניו, והוא מנציח היום את חבריו הנופלים, בתקווה שהיו נופלים אחרונים. וטלאל אל-קרנאווי, נציג הבדואים מישראל, המצפים לחידוש הידידות עם אחיהם הבדואים בירדן. ודוד קורן, איש קיבוץ שנכבש ע”י הירדנים בשנת 1948, והוא מצפה ליום שבו ייפתחו גבולות. וד”ר אשר ססר, איש האקדמיה, העוסק כל חייו הבוגרים בחקר ירדן. ושרון רגב, שאביו נפל במרדף אחרי מחבלים בבקעת הירדן, והא תומך שלום מכל הלב. 

הנה הם לפניכם, אנשים שבמלחמה מעולם לא הייתה שמחת ניצחון בלבם – והם שמחים בשלום. באתי לכאן היום מירושלים גם בשמן של אלפי משפחות שכולות בישראל, אף שלא שאלתי לרשותן, בשמם של הורים שקברו את בניהם, בשמם של ילדים שלא יהיה להם אבא, בשמם של הבנים והבנות שאינם – וחוזרים אילנו בחלומותינו, הבנים שרצו לחיות, שרצו לאהוב, שרצו לבנות בית. באתי מירושלים בשמם של הנערים שהחלו את חייהם בתקווה גדולה – ועכשיו הם שמות על מצבות האבן ועל לוחות הזיכרון, תמונות ישנות באלבום, בגדים מיותמים בארון. ומול ההורים ששפתותיהם אומרות “קדיש” מהדהדים באוזני עוד מדבריו של מקליש בפי החיילים הצעירים שמתו: “…והם אומרים: הנה ציווינו לכם את מיתותינו, תן להן את משמען…” תנו למותם משמעות. תנו לנו קץ למלחמה. תנו לנו שלום אמת. תנו לנו היום ניצחון הגומר מלחמות.

 גבירותיי ורבותיי, לעולם לא ייתם הוויכוח: מי מעצב את פני ההיסטוריה? המנהיגים, או הנסיבות? הנה תשובתי לכם: אנחנו כולנו מעצבים את פני ההיסטוריה. אנו – העם. 

אנחנו – החקלאי ההולך אחרי המחרשה, המורה בבית הספר, הרופא המציל חיים, המדען מול המחשב, פועל החרושת מול המכונה, פועל הבניין על הפיגום. אנחנו – האמא המלווה את בנה ביום גיוסו לצבא, אנחנו – האב הדואג והחרד בלילות לשלום ילדיו. אנחנו – יהודים וערבים. אנחנו – ישראלים וירדנים. אנחנו העם. אנחנו מעצבים את פני ההיסטוריה. ואנחנו המנהיגים שומעים את הקולות, מזהים את רחשי הלב של מאות האלפים והמיליונים ומתרגמים אותם למציאות. כי אלמלא כה רצו בני עמי בשלום, לא הייתי עומד כאן היום במעמד היסטורי זה. ואני משוכנע כי אלמלא ביקשו שלום גם ילדי עמאן וזקני אירביד, גם נשות סאלט ואזרחי עקבה, לא היה שותפנו למעשה הגדול, מלך ירדן, מתייצב כאן היום, לוחץ יד, קורא לשלום. בידנו האחריות, בידנו כוח ההכרעה וחלילה לנו להחמיץ שעה גדולה, כי זו חובתם של מנהיגים כלפי עמם: להביא שלום ורווחה לעמיהם. נפלה בגורלנו הזכות להיות היום עושי דברם של עמינו. גבירותיי ורבותי, היחסים המורכבים בין ישראל לבין ירדן נמשכים כבר שנות דור. גם היום, הרבה אחרי, אנו נושאים עמנו את הזיכרונות הטובים של היחסים המיוחדים שהיו בין ארצך, הוד מלכותו, לבין עמי, והן את הזיכרונות הקשים של אותן פעמים בהן מצאנו עצמנו נלחמים זה בזה. אנו זוכרים את הימים היפים של סבך המלך, שחיפש נתיבות לשלום עם ראשי העם היהודי ועם מנהיגי מדינת ישראל בעודה רכה בשנים. לפנינו עבודה רבה. לפנינו מחסומים פסיכולוגים. לפנינו בעיות מעשיות אמתיות. על הירדן החוצה בינינו נבנו חומות של איבה. עליכם בעמאן ועלינו בירושלים מוטלת החובה לפרוץ עכשיו את המחסומים הפסיכולוגים, לפתור את הבעיות המעשיות. כבר אתמול עשינו כברת דרך גדולה במסע הנפלא אל השלום שיהיה חובק- כל; גבולות ומים, ביטחון וכלכלה, סחר ללא חרמות, תיירות, איכות הסביבה ויחסים דיפלומטיים. אנו מבקשים שלום בין בני אדם. אדוני המלך, מעבר לטקסים, אחרי החגיגות, מצפה לנו משא ומתן לא קל; אחרי הכל מצפה לנו מחר משותף נפלא. המזרח התיכון, ערש הציוויליזציות המונותיאיסטיות הגדולות – היהדות, הנצרות, האסלאם – המזרח התיכון שהיה גיא חיזיון למלחמות, יהיה מקום שתענוג לחיות בו. הוד מלכותו, אנו חיים באותו חבל ארץ. אותו גשם מפרה את אדמותינו. אותו שרב מייבש את שדותינו. זו אותה תאנה שבצלה אנו חוסים, וזו אותה הגפן שאת פריה אנו אוכלים. אנו שותים מאותה הבאר וצחוקו של תינוק בעמאן מקיץ נרדמים בחוצות ירושלים. רק שבעים דקות של נסיעה מפרידות בין ירושלים לעמאן. שבעים דקות – וארבעים ושש שנים. וכשם שהיינו אויבים גדולים, כך אנו יכולים להיות שכנים טובים. אדוני המלך, שנינו ראינו הרבה בחיינו, ראינו בחיינו יותר מידי סבל. מה תוריש לילדך? מה אשאיר אני אחרי לנכדיי? אין לי נכסים, יש לי רק חלומות: להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר, עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי. הוד מלכותו, מדינת ישראל מודה לך על היענותך לידנו המושטת לשלום, על תבונתך המדינית, על אומץ ליבך, על התקווה החדשה שנטעת היום בליבנו, בלב נתינך הירדנים, בלבם של כל רודפי השלום. אני יודע כי גם מלוא הערכתה של אמריקה הגדולה נתונה לך, זו אמריקה המסייעת לאמיצים העושים שלום של אמיצים. בראש ובראשונה אני רוצה להודות לנשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, לנשיאי ארצות הברית לדורותיהם, לאנשי הממשל במשך השנים, לסגן הנשיא, ל”ספיקר”, לכם, נציגיו הנבחרים והנכבדים של העם האמריקני, ולכם בני העם האמריקני הגדול, אין מילים בפינו להודות לכם על שנות דור של תמיכה נדיבה, על הבנה, על שותפות שמעטות כמותה בהיסטוריה המודרנית. תודה לך, אמריקה. 

אדוני המלך, מחר אני חוזר לירושלים, בירת מדינת ישראל ולבו של העם היהודי. בצדי הדרך העולה לירושלים מונחים שלדי מתכת מפוחמים, קרים, ואילמים. אלה הם שרידי שיירות הרכב, המזון, התרופות, שעלו לירושלים הנצורה לפני ארבעים ושש שנים. עבור רבים מאזרחי ישראל זהו סיפור גבורה וחלק מאגדה. עבורי, ועבור רעי הלוחמים, כל פיסת ברזל קרה בדרך לירושלים היא זיכרון מר. אני זוכר כאילו היה זה היום את האנשים הצעירים שהיו בשלדי המתכת האלה. עדיין מהדהדות באוזני זעקות הכאב שלהם. עדיין אני רואה ברוחי את הדם האוזל מגופותיהם, ועדיין מלווה אותי דממת המוות. השקט שאחרי. אני זוכר אותם. אני הייתי מפקדם במלחמה. עבורם הטקס הזה איחר את המועד. נותרו הבנים, נותרו הנכדים, נותרו החברים.

 ואני, מספר אישי שלוש-אפס-שבע-ארבע-שלוש, רב אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא הגנה לישראל וחייל בצבא השלום, אני ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר לך, מלך ירדן, ואומר לכם ידידים אמריקאים: אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים ולא דם ולא סבל, וזו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום. ומחר בדרך העולה לירושלים, אלפי פרחים יעטפו באהבה את חלקי המשוריינים החלודים, אלה שלא הגיעו אל העיר. מחר, אלפי פרחים יחייכו שלום אלינו משלדי המתכת. בספר הספרים שלנו נזכר השלום על צירופיו השונים מאתיים שלושים ושבע פעמים. מספר זה, שממנו אנו שואבים את ערכינו וכוחנו, מספר ירמיהו, אצטט מהקינה לרחל אימנו: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולותך, נאום ה'”. לא נחדל לבכות על ההולכים, אבל ביום קיץ זה בוושינגטון, הרחק מן הבית, אנו חשים שיש שכר לפעולותינו, כדבר הנביא. במסורת היהודית מברכים על כל אילן חדש, על כל פרי חדש. אסיים בברכה היהודית המלווה אותנו בגלות ובישראל כבר אלפי שנים: “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. אלוהים, ברך את השלום! 

תודה.