טקס חתימת מסמך העקרונות הישראלי–פלסטיני, וושינגטון,

13 בספטמבר 1993

נשיא ארצות-הברית, הוד מעלתכם, גבירותיי ורבותי, חתימה זו על מסמך העקרונות הישראלי-פלסטיני, המעמד הזה כאן, אינו כה קל –  לא  לי, חייל ותיק במלחמות ישראל.
לא לבני עמי בישראל ובני העם היהודי הצופים בנו ברגעים אלה בתקווה גדולה מהולה בדאגה. בוודאי לא לבני משפחותיהם של קורבנות הטרור והמלחמות, אשר לכאבן לא יהיה מרפא לעולם. עבור האלפים אשר הגנו בגופם – ובמותם  – על חיינו, איחר טקס זה את המועד. גם היום, על סף הזדמנות לשלום, ואולי סופן של אלימות ומלחמות, אנו זוכרים באהבה ונזכור עד קץ כל הדורות כל אחד ואחת מהם.

 באנו היום מירושלים, בירת הנצח של עם ישראל, באנו מארץ מיוסרת, באנו מעם, מבית, ממשפחה, שלא ידעו אפילו שנה אחת, חודש אחד, בחייהן, שבו לא בכו אמהות על בניהן. באנו לנסות לשים קץ לשנאה, כדי שילדינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמות, הטרור והאלימות. באנו לדאוג לחייהם ולביטחונם, באנו לשכך את הכאב והזיכרונות הקשים, להתפלל ולקוות לשלום. אומר לכם, הפלסטינים: נגזר עלינו ועליכם לחיות במשותף, על אותה כברת-אדמה, באותה ארץ. אנו החיילים, שחזרנו משדות הקרב חמוצי בגדים מדם, אנו שראינו את בני משפחותינו וחברינו הטובים ביותר מתים לפנינו, אנו שהולכים אל ההלוויות ומתקשים להישיר מבט אל עיני ההורים והיתומים, אנו שבאנו מארץ אשר בה הורים קוברים את ילדיהם, אנו שלחמנו בכם, הפלסטינים, אומרים לכם היום בקול צלול: די לדמעות ולדם. די, אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה. אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב, ולחיות לצדכם, בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין. אנו נותנים היום סיכוי לשלום ואומרים לכם בקול צלול: עד כאן. לא עוד. הבה נתפלל שיום יבוא והכול יאמרו: הקץ לנשק. אנו מייחלים ורוצים לפתוח פרק חדש בספר העצוב המשותף שלנו. פרק של הכרה הדדית, פרק של שכנות טובה, פרק של יחסי כבוד, של הבנה, של ידידות. אנו מקווים לראשיתה של היסטוריה חדשה במזרח התיכון. היום, כאן, בבית הלבן בוושינגטון, מתחילה ספירה חדשה ביחסים בין העמים, בין ההורים העייפים מן המלחמות, בין הילדים שלנו שלא יידעו עוד מלחמות. 

אדוני הנשיא, גבירותיי ורבותי, את תעצומות-הנפש שלנו, את ערכי המוסר הגבוהים שלנו, אנו שואבים כבר אלפי שנים מספר הספרים, שבאחד מהם – קוהלת – נאמר:” לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים: עת ללדת ועת למות, עת להרוג ואת לרפוא, עת לבכות ועת לשחוק, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה, ועת שלום”. 

גבירותיי ורבותי, היום הגיעה עת השלום. בעוד יומיים יציין העם היהודי, בכל אתר, את ראשית השנה היהודית החדשה. אני מאמין, אני מקווה, אני מתפלל, שהשנה החדשה תביא את בשורת הגאולה לכל העמים: שנה טובה לכם, לכולכם, שנה טובה לישראלים ולפלסטינים, שנה טובה לכל עמי המזרח התיכון, לידידינו האמריקנים, שכל-כך רוצים ועוזרים לשלום, לנשיאים ואישי הממשל לשעבר, לנשיא קלינטון ולעוזריו, שנה טובה לכל שוכני עולם שיזכו בשנה הבאה לראות בבוא שלום גם לבתיהם. במסורת היהודית נהוג לומר “אמן” בסופן של תפילות. ברשותכם, אנשי השלום, אסיים במלים הלקוחות מהתפילה שאנו היהודים אומרים בכל יום, ואני מבקש מכל הקהל הנכבד לענות אמן: “עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן”.