יום ירושלים, 29 במאי 1995
כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, הלוחמים על גורל ירושלים היושבים באולם והנמצאים ביציע,
בן שלושים ואחת היה גיורא אשכנזי במותו. לא הכרתי אותו. כל שידוע לי עליו הוא מסיפורי חבריו לאחר מותו ומן הכתוב בספר “יזכור”. גיורא אשכנזי, יליד קיבוץ ניר-דוד, בעמק בית- שאן, היה אב לילדה. היו לו חלומות. גיורא נפל במרחק שלושה-ארבעה קילומטרים מכאן, בקרב על ירושלים, לפני עשרים ושמונה שנים. חייו תמו בדרך אוגוסטה ויקטוריה.
שמונה-מאות חיילי צה”ל נפלו במלחמת ששת-הימים, מאה-שמונים-ואחד מהם בקרב על ירושלים וסביבתה. כל אחד מהם היה – לעצמו, להוריו, לבני משפחתו, לילדיו – עולם מלא. לכל אחד מהם היה חלום שנקטע בדרך ההולכת אל העיר העתיקה. מלחמת ששת-הימים הייתה מלחמה שפרצה כאשר לא יכולנו עוד, כאשר לא הייתה ברירה אחרת. עשינו אז הכול – הכול – כדי למנוע מלחמה. ואולם כאשר לא היה מנוס מכך, ירדה הפקודה אל הכוחות: “סדין אדום”, אותה פקודה שהניעה את הכוחות אל המלחמה. ידענו שתחושת ה”אין ברירה” אשר חדרה אל החיילים תביא הישגים צבאיים, אך לא ידענו שיהיו לוחמים רבים שלא יחזרו הביתה. אין מלחמות שמחות. כמו בכל המלחמות שנכפו עלינו, תרועות הניצחון במלחמת ששת-הימים נמהלו בצער על מות הבנים. אם גברו קולות הצהלה על דמעות השכול, הרי זה רק משום תחושת ההקלה שבאה אחרי הרבה ימי מועקה ולילות של חרדה.
לא יצאנו למלחמת ששת הימים כדי לכבוש ולא כדי לספח. יצאנו למלחמה – כדי לחיות ולהנחיל חיים לדורות הבאים. על-פי הוראת הממשלה, לא יזמנו אז את המלחמה נגד ירדן. רק כאשר הצטרפה ירדן למלחמה, ניתן האות. רק אז ניתנה הפקודה לאלוף הפיקוד, עוזי נרקיס, ולמפקדי החטיבות, מוטה גור, אורי בן-ארי, אליעזר אמיתי – והם וחייליהם שיחררו ואיחדו את ירושלים. היה רגע אחד במלחמת ששת-הימים שסימל את הניצחון הגדול: זה הרגע שבו הגיעו ראשוני הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, אל אבני הכותל המערבי, נרגשים מסופת המעמד – שכמותו לא היה ולא יחזור לעולם.
איש לא ביים את הרגע הזה. איש לא תכנן אותו מראש. איש לא הכין אותו ואיש לא התכונן לקראתו, כאילו הייתה זו ההשגחה העליונה שכיוונה את המעמד כולו: הצנחנים הבוכים בקול ובכאב על חבריהם שנפלו בדרך, קולות “יתגדל ויתקדש שמיה רבא” ששמעו אבני הכותל אחרי תשע-עשרה שנות דממה, דמעות האבל וקריאות השמחה, ושירת “התקווה”.
אודה, מבחינתי האישית, באותו יום, הייתה זו סגירת מעגל אישי, ואילו זיכו אותי רק בכך – די היה לי. תשע-עשרה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, הייתה לי הזכות הגדולה לפקד על לוחמי חטיבת הפלמ”ח, הראל, אשר יחד עם לוחמי צה”ל של יחידות אחרות לחמו בירושלים הנצורה ושברו את המצור על ירושלים. בירושלים ובהרים סביב לה נפלו מאות לוחמים. גם היום אנו נושאים עמנו את זיכרון שלדי המכוניות השרופות מול בית מחסיר, את המשאיות הבוערות בבאב-אל-ואד, ואת אלפי בני ירושלים, היוצאים אל הרחובות המופצצים והמופגזים לקבל את מנות המזון המעטות. לא הצלחנו אז לשחרר את העיר העתיקה, ובמשך שנים חיינו בתחושת כאב כי העיר חצויה, כי שריד המקדש נשבה בידי זרים. תשע- עשרה שנים היו הדרכים שלנו אל הכותל שוממות, “כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית, בעיר העתיקה” – כמאמר המשוררת נעמי שמר.
אבות הניצחון בירושלים מלחמת ששת-הימים הם בראש ובראשונה, ומעל כולם, 181 חיילי צה”ל – מחטיבת הצנחנים של מוטה גור, שריונאים מחטיבה 10 הראל, וחיילי חטיבת ירושלים, שחייהם תמו כאן, מול חומות העיר. שותפים לניצחון גם הורי הנופלים, הרעיות, הבנים והבנות, האחים והאחיות.
ברצוני להעלות זכרם של אלה שהובילו את המדינה לניצחון ואינם עמנו היום – ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, ושר הביטחון דאז, משה דיין זכרם לברכה. כן נעלה היום זכרם של השרים מנחם בגין ויגאל אלון, זכרם לברכה, אשר חלקם רב בהחלטה על שחרורה של ירושלים. אנו חבים להם חוב של כבוד גדול.
חברי הכנסת, אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אני מאמין שאין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אמרתי אז ואחזור על כך גם היום: אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים הייתה שלנו, תהייה שלנו היא שלנו וכך תהיה לעולמי-עד. ועם זאת, חובה עליונה מוטלת עלינו כיהודים וכישראלים לחלוק כבוד אמת לבני שתי הדתות שירושלים היא חלק מחייהן ומאמונתן, לאפשר חופש פולחן וחופש גישה דתי לכל הבא בשעריה, בכל המקומות הקדושים, לגלות סובלנות, לממש את האמרה: “איש באמונתו יחיה”.
חברי הכנסת, ירושלים אוחדה, כיכר השוק הומה וחוצות העיר מלאים אדם. מאז איחודה של ירושלים הוקמו בה עשר שכונות מגורים חדשות על שטח של 21 אלף דונם שהופקעו לצורכי ציבור. בשכונות אלה נבנו כ – 42 אלף יחידות דיור ואוכלסו כ – 150 אלף נפש. בנייה זו אפשרה את גידולה של האוכלוסייה בירושלים. לפי האומדן של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מונה העיר כ -570 אלף נפשות. רבבות עולים חדשים נקלטו בירושלים. בשנת 2000 צפויה ירושלים להגיע להיקף של 650-680 אלף תושבים. אבל לא נכחד, יש גם צללים. בשנים האחרונות נרשם בירושלים מאזן הגירה שלילי. ירושלים אינה רק מוקד לתפילות וגעגועים. צריך לבנות אותה. כל ממשלות ישראל השקיעו הרבה בירושלים, וכל ממשלות ישראל ראויות לשבח על כך. גם הממשלה הנוכחית השקיעה ותשקיע הרבה בתשתיות ובפיתוח ירושלים. בבנייתה של ירושלים במשך שנות דור היה חלק נכבד לראש העיר טדי קולק, שעמד בראש העיר, וברוב תבונה ידע לנווט את החיים בעיר הסוערת הזאת. אנחנו מאחלים לראש העיר הנוכחי, חבר-הכנסת אהוד אולמרט, שימשיך בפיתוחה, בבניינה, בשמירת שלמותה, בקביעת אורחות החיים בתוך העיר הזאת כדי שאכן תתפתח, תגדל ותהיה עיר שלמה.
חברי הכנסת, סיפרתי אתמול באחד מטקסי יום ירושלים כי כאשר הגיעו ראשוני הצנחנים אל ראש גבעת התחמושת, מצאו משפחות ערביות שהתגוררו “בבית האנטנה” מטרים ספורים מקו האש. השכנים לאותו קרב, הקרב על גבעת התחמושת, היו מאז שכנינו לחיים. זו גם מציאות חיינו היום בירושלים. אנו והתושבים הערבים בירושלים חיים וצריכים לחיות זה לצד זה, כולנו יחד, מנסים לבנות בית, לבנות עיר, לבנות ארץ, לבנות עם.
אני פונה אל בני כל העמים החיים בירושלים לא לחסוך כל מאמץ, לעשות הכול כדי לחיות בשלום, כי זו גזירת הגורל בירושלים, לחיות ביחד.
כי אין, ולא יהיו, שתי ירושלים. כל המנסים ליידות גורל על העיר הזאת לא יעלה הדבר בידם.
פתחתי דברי היום בסיפור חייו ונפילתו בקרב על ירושלים של הצנחן גיורא אשכנזי זיכרונו לברכה. ביום 26 באוקטובר 1994 נחתם ברוב עם בערבה חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה ההאשמית של ירדן, אותה ממלכה, אותו מלך, אותו צבא שפעל נגדנו בירושלים. את הפרחים למלך חוסיין בטקס השלום הגישה ילדה בת עשר, לי לוטן.
לי לוטן היא נכדתו של הצנחן מקרב ירושלים, גיורא אשכנזי. הסבא לא זכה. נכדתו ראתה שלום.
הדור שראה מלחמה מעביר לנכדיו את מימושו של השלום.
