הודעת ראש הממשלה על הסכמי ישראל–ירדן ועל אישור הצהרת וושינגטון,
3 באוגוסט 1994
כבוד נשיא המדינה, יושב ראש הכנסת, חברי הכנסת,
באנו היום להודיע לחברי הכנסת, לאזרחי מדינת ישראל ולבני העם היהודי באשר הם, כי תם מצב המלחמה בין מדינת ישראל לבין הממלכה ההאשמית הירדנית. באנו היום לומר לחברי הכנסת, לאזרח מדינת ישראל, כי בשבוע שעבר בוושינגטון, עשינו עוד צעד משמעותי לקראת שלום.
חברי הכנסת, ממשלת ישראל מניחה היום על שולחנכם, בסיפוק ולא במעט גאווה, את הצהרת וושינגטון אשר נחתמה בבירת ארצות הברית ביום י”ז באב תשנ”ד, עשרים וחמישה ביולי 1994. ארבעה דפי-הנייר שהונחו היום על שולחן הכנסת הם תמציתו של חלום השלום בין ישראל לבין ירדן, אשר יהפוך בימים הבאים, כך כולנו מאמינים ומקווים, לחוזה שלום מלא.
חברי הכנסת, במשך עשרות שנים עמדו על הדוכן הזה כל ראשי ממשלות ישראל. מעל הדוכן הזה פנו כל ראשי ממשלות ישראל אל מנהיגי מדינות-ערב וקראו להם לסיים את מצב המלחמה ולהביא שלום לעמי המזרח התיכון. קריאותיהם של ראשי ממשלות ישראל חזרו על עצמן באופן קבוע, מעייף ומשמים, וברבת השנים היו לשגרת לשון שחוקה שאיש כבר לא התייחס אליה, כי קהיר שתקה, עמאן לא הגיבה, דמשק נותרה אילמת. ידינו שהושטו לשלום נאלצו ללחוץ על ההדק, במלחמה על חיינו כאן. ראש הממשלה הראשון שזכה לעמוד על הדוכן הזה ולראות ברכה בקריאותיו לשלום היה מנחם בגין זיכרונו-לברכה. יחד עם נשיא מצרים המנוח, אנואר סאדאת, טווה את חוטי השלום הראשון בין ישראל לבין המדינה הערבית הגדולה, מצרים. האמונה כי מדינות ערב נוספות ילכו בעקבות מצרים נכזבה, וקולה של מדינת ישראל נותר קול קורא במדבר. נותרנו בבדידותנו: שתי מדינות, שלום אחד. ביום שהוצגה הממשלה הנוכחית בכנסת, חזרתי וקראתי למדינות-ערב ולפלסטינים לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי ולפתוח פרק חדש בתולדות העמים. לפלסטינים שלא ידעו בחייהם אף יום של חופש ושמחה הצענו אז את האוטונומיה, על יתרונותיה ומגבלותיה. למלך ירדן, לנשיאי סוריה ולבנון, קראנו לבוא אל הדוכן הזה ולדבר שלום. הפלסטינים נענו לקריאה ואנו מצויים בימים אלה לאחר השלמת מימוש הסכם ” עזה-יריחו תחילה”, ואנו ממשיכים במשא- ומתן איתם. בעקבות הפלסטינים, מושיט עכשיו יד לשלום גם המלך חוסיין, ויהיה זה נכון לקבוע כי ללא ההסכם עם הפלסטינים לא ניתן היה להגיע להצהרת וושינגטון.
חברי הכנסת, קשר מיוחד מאוד ומורכב מאוד היה משך שנות דור לעם היהודי ולאחר מכן למדינת ישראל עם המשפחה ההאשמית וממלכת ירדן אשר נולדה מתוך בעיית ארץ-ישראל. אהבה ואיבה שימשו בקשר הזה בערבוביה מאז חיפשנו הבנה עם הבית ההאשמי, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בפגישתם של וייצמן והאמיר פייצל. מים רבים זרמו מאז בירדן, גם דם רב. ירדן השתתפה במלחמות ובפעולות-האיבה נגדנו. הירדנים הסבו לנו מכאובי גוף ונפש קשים: ירושלים נחצתה ובלבה הוקמה חומה, נמנעה מהיהודים הגישה והתפילה ליד שריד בית המקדש, גוש עציון נחרב, הושבתו הלימודים באוניברסיטה על הר-הצופים, שאליו עלינו בשיירות של משוריינים, צלפים ירו לתוך חלונות בתים בקו העירוני, מסתננים חדרו ליישובים ישראליים בפרוזדור ירושלים, גנבו, רצחו. בירושלים, גם בעמאן, ביכו משפחות את מות יקיריהן. רק במלחמת ששת-הימים שמו חיילי צה”ל למכאוביה של ישראל.
חברי הכנסת, סוד גלוי הוא כי בצד מעשי האיבה החזקנו קשרים מיוחדים במינם עם המשפחה ההאשמית, ועל כך שילם בחייו אבי המשפחה, המלך עבדאללה. חרף הסכנות, חרף הקשיים, החזקנו בקשרים מיוחדים אלה גם בשעות קשות ביותר למדינת ישראל, גם לירדן. רק מעט מאד נחשף באשר לקשרים הללו, שעליהם אנו חבים תודה לראשוני טווי החוטים עם הבית ההאשמי עוד לפני קום המדינה, מחיים ארלוזרוב, משה שרת, עזרא דנין, אהרון חיים הכהן, גולדה מאיר, ראובן שילוח, משה דיין ועד יעקב הרצוג, אליהו ששון, לוי אשכול ויגאל אלון זיכרונם-לברכה, ועוד רבים אחרים שחיים עמנו היום ושמורה להם זכות גדולה.
חברי הכנסת, בתקופת כהונתה של הממשלה הקודמת, בראשותו של יצחק שמיר, הוחל באוקטובר 1991, בתהליך מדריד, ומאז ידענו שני ציוני-דרך חשובים ביחסים עם ירדן: האחד, האשרור הפורמלי והפומבי של סדר-היום בין ישראל לירדן בספטמבר 1993. השני, בפגישה פומבית, ראשונה מסוגה, בין שר החוץ שמעון פרס לבין הנסיך חסן והנשיא קלינטון בבית-הלבן באוקטובר 1993. במהלך פגישה זו הוחלט על כינון ועדה כלכלית משולשת בין שלוש המדינות. במשך הזמן הודקו קשרים והתקיימו דיונים משותפים עם המלך חוסיין ואנשי חצרו וממשלתו, עד שהגענו למעמד חתימת הצהרת וושינגטון ברוב-עם, בוושינגטון בשבוע שעבר.
חברי הכנסת, ההצהרה מונחת על שולחנכם, על תוכנה המלא. אין לה נספחים סודיים, אין לה תוספות. עינכם רואות את המסמך כולו.
מה יש בהצהרת וושינגטון? ההצהרה מורכבת – מן הצד האחד – ממרכיבים חדשים, שבהם ביסודו של חוזה שלום מלא כאשר ייחתם, ומן הצד האחר – ממרכיבים מתוך המסמכים שהוסכמו עם ירדן עד כה, ובראשם סדר-היום המוסכם שנחתם בוושינגטון. אלמנטים נוספים הם מתוך ההסכמות במשא-ומתן הדו-צדדי בוושינגטון ובמלון הירדני בים המלח ב – 20 ביולי, שכלל גם הצהרה משותפת לראש ממשלת ירדן, שר החוץ של ישראל ומזכיר המדינה של ארצות-הברית. הנושא המרכזי בהצהרת וושינגטון הוא סיום מצב הלוחמה. סיומו של מצב הלוחמה הוא שלב מעבר לקראת חתימתו של חוזה שלום מלא.
אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, עלי להוסיף, הביטוי שמופיע בהצהרת וושינגטון הוא בשפה האנגלית:” “End of the state of Belligerency”, ובעברית: “סיום מצב הלוחמה”. כיוון שהמונח סיום מצב המלחמה – End of the State of War – מופיע בחוזה השלום עם מצרים, והא ברור לכל אדם, הצענו לירדנים להשתמש בנוסח הזה. ואולם, הם העדיפו, בדרכם הזהירה, לדבוק בנוסח סיום מצה הלוחמה, אך במסר בעל-פה מהמלך חוסיין נאמר לנו כי לדידם המשמעות זהה, ויינתן לכן גם ביטוי פומבי. ואכן, המלך בדבריו, גם בבית הלבן וגם בקונגרס, אמר בלשון מפורשת, ואני מצטט מנאומו בבית הלבן ב – 25 ביולי: “המונח המשמש במסמכים בינלאומיים שנגעו לנו עד כה הוא מצב הלוחמה וסיום מצב הלוחמה. סבורני שהן בשפה הערבית והן בשפה העברית אין לעמינו מונח כזה. אך השגנו, ואנו מחויבים לכך, סיום מצב המלחמה –The End of the State of War – בין ירדן לישראל”. אין כאן אפוא דבר המשתמע לשתי פנים, אלא מסר ברור ביותר: תם מצב המלחמה בין ישראל לבין ירדן. אני מבקש להפנות את תשומת לבכם לכך שעניין חוזה השלום מקבל במסמך ביטוי ברור: הירדנים אמנם מדברים על שלום כולל, אך בהצהרת וושינגטון נאמר בלשון מפורשת, כי המטרה היא כריתת חוזה שלום.
אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, מטבע הדברים, עורר עניין רב הסעיף הנוגע למקומות הקדושים המוסלמיים בירושלים. ברשותכם, אחזיר את הגלגל מעט אחורנית ואצטט מדברים שאמרתי בפניכם ביום הצגת הממשלה: “ממשלה זו, כמו כל קודמותיה, מאמינה כי אין חילוקי דעות בבית הזה בדבר נצחיותה של ירושלים כבירת ישראל. ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל, בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו ולחלומותיו של כל יהודי. הממשלה נחושה בדעתה כי ירושלים אינה נושא למיקוח. גם השנים הבאות יעמדו בסימן הרחבת הבניה בירושלים רבתי. כל יהודי, דתי וחילוני, נשבע ‘אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני’, שבועה זו מאחדת את כולנו. עוד אמרנו אז: “הממשלה תשמור על חופש הפולחן של כל בני הדתות האחרות בירושלים, תקפיד לשמור על גישה חופשית למקומות הקדושים לכל העדות ותאפשר חיים סדירים ונוחים לבאים בשעריה וליושבים בתוכה”. סעיף ירושלים בהצהרת וושינגטון חולל לדעתנו מהומה על לא מאומה. אני מציע לחזור ולקרוא בסעיף זה, שנאמר בו: “ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הנוכחי של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות הקדושים המוסלמים בירושלים. כאשר יתנהל המשא- ומתן על הסדר הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה. בנוסף הסכימו שני הצדדים לקדם יחסים בין-דתיים בין שלוש הדתות המונותאיסטיות”. מה אפשר ללמוד מהדברים הללו? סעיף זה בא לצלם מצב קיים, שבו אכן ממלאים הירדנים גם אחרי מלחמת ששת-הימים, בעשרים ושבע השנים שחלפו מאז, תפקיד בניהול המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. הובטח בו, כי בניהול המשא-ומתן על הסדר הקבע, תיתן ישראל – ישראל היא שתיתן – עדיפות גבוהה לתפקיד זה של הירדנים. אני חוזר, מדגיש ואומר: אין בדברים הללו כדי להציע כל ויתורים בענייני ירושלים או באשר למעמד ישראל בה ובמקומות הקדושים ליהודים. בבוא העת, ובהידון מכלול המקומות הקדושים בהסדר הקבע, ניוועץ כמובן בכל הגורמים הדתיים היהודיים, משרד הדתות והרבנות הראשית.
אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, מלבד ההצהרות החיוביות וההתחייבויות להמשך המשא- ומתן בנושאים השונים עד למיצויו בחוזה שלום, ישנן בהצהרת וושינגטון גם מספר הסכמות לביצוע צעדים מעשיים להמחשת המצב החדש. כבר אתמול התקיים בערבה משא-ומתן באשר לקשרי הטלפון בינינו לירדן. אנו מחכים לרגע, והוא לא רחוק, שנחייג בתל אביב ונדבר ברבת-עמון – ולהיפך. תיפתחנה נקודות מעבר חדשות מירדן לישראל – ולהיפך. הדיון בעניין זה בעיצומו, כאשר בשלב זה מדובר במעבר תיירים ובעלי דרכון זר. אנו מאמינים ומקווים שלא ירחק היום ותיירים ישראלים וירדנים יבואו ויסעו כאילו היו הדברים מעולם. עוד מדובר בהצהרת וושינגטון על חיבור רשתות החשמל; קיום מסדרון אוויר בין ישראל לירדן; שיתוף פעולה משטרתי בלחימה בפשע ובסמים; וכן, נושאים כלכליים, כולל התחייבות לביטול עתידי של חרמות. בכל אלה, ובנושאים רבים נוספים, לרבות ביטחון גבול, מים, איכות הסביבה, אנרגיה וכלכלה לסוגיה – נמשיך לטפל במשא-ומתן השבוע ובשבועות הבאים.
חברי הכנסת, ימים גדולים באו לישראל. גם אם הקשיים רבים, גם אם המאמץ ניכר, גם אם אנו עוברים רגעי של מפח-נפש ושעות של אכזבות, אין ספק עוד בליבנו: עמי ערב מצטרפים אלינו בדרך אל השלום. הדרך עוד ארוכה, עוד לא שלמה המלאכה ועלינו לעשותה.
בהצהרת וושינגטון שותף מלא לנו המלך חוסיין ושותפים לו בני עמו – ואנו מלווים את צעדיהם האמיצים והחלטותיהם הנבונות והקשות בתקווה גדולה. ושותפים, לפני הכל, בני העם האמריקני ובראשם נשיא ארצות-הברית, ביל קלינטון, ואנשי ממשלו – אשר ללא דבקותם במטרה, ללא נחישותם ותרומתם, לא היינו, אולי, זוכים להגיע למעמד חתימת הצהרת וושינגטון. מירושלים אנו שולחים לנשיא ולעם האמריקני תודה מכל הלב.
חברי הכנסת, ראויים לתודה גם רבים אחרים. כאשר אנו עוצרים בתחנה זו, בדרך אל השלום, חובה וזכות גדולה היא לנו להעלותם על לוח לבנו: אלה הם אזרחי ישראל וחללי צה”ל בכל הזמנים, ממאורעות 1947 ועד ימינו אלה, שאינם עדים עוד להתרגשות הרבה שאוחזת בנו בימים אלה, שעיניהם אינן רואות את דמעות השמחה בעינינו. ובעינינו היום דמעות של כאב על שלא זכו לראות בבוא היום הזה, בדרך אל השלום. לבנו היום עם בני המשפחות אשר רוצות להיות איתנו בשמחה – והכאב הנורא מונע מהן להתרגש, למחוא כף, לחייך. אנחנו היום עם נכי צה”ל ופצועיו, עם האזרחים שבמשך ארבעים-ושש שנים נושאים בגופם את הכאבים ואת הצלקות ממעשי האיבה מירדן.
חברי הכנסת, זכות גדולה נפלה היום בחלקנו להיות עדים ושותפים לרגעים יפים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אסיים בפסוק מתוך ספר מלכים א’, שיש בו משום איחולים לכולנו: “ושלום היה לו מכל עבריו מסביב”. לו יהי.
בשם הממשלה אבקש את אישור הכנסת להצהרת וושינגטון. תודה
