ילדות ומשפחה

יצחק רבין נולד ב-1 במארס 1922 בירושלים. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית. נחמיה עבד בחברת החשמל ורוזה כמנהלת חשבונות, אך את עיקר מירצם השקיעו בפעילות ציבורית-התנדבותית. רוזה מילאה תפקידים בכירים ב"הגנה", בעיריית תל אביב, בהסתדרות ובמערכת החינוך, ונודעה ביישוב בכינויה "רוזה האדומה". נחמיה מילא תפקידים ב"הגנה" ובהסתדרות.

ב-1923 עברה המשפחה לתל-אביב, שם עברה על רבין ילדותו, ושם גם נולדה, ב-1925, אחותו רחל. כשהיה בן 15 נפטרה אמו ממחלה.
בבית הוריו ספג מערכת ערכים שהדריכה אותו כל חייו.




שנות הלימודים
ב-1928 החל רבין ללמוד ב"בית החינוך לילדי עובדים" בתל-אביב, שהפך לביתו השני. בית הספר שם לו למטרה לעצב את עולמו של הצבר הישראלי, היהודי החדש, הקשור לנופי הארץ, עובד את אדמתה, מגן עליה מפני המתנכלים לה ומוכן להתגייס לכל משימה. דגש הושם בו על שילוב בין לימודים ועבודה, טיולים ופעילות חברתית.

הפעילות בתנועת "הנוער העובד" היתה חלק בלתי נפרד מחיי התלמידים. במסגרתה התוודע רבין למשנתם של הסוציאליסטים היהודיים והכשיר עצמו לקראת הגשמה בקיבוץ.
לימודי החקלאות היו המשך טבעי לחינוכו ב"בית החינוך לילדי עובדים". כשנתיים למד רבין בבית הספר החקלאי המחוזי בגבעת השלושה, ובשנת 1937 הגיע למחוז חפצו – בית הספר "כדורי" בכפר תבור, שם התחנכו רבים מטובי בניה של ההתיישבות העובדת. בכדורי התוודע רבין ליגאל אלון, שגייס אותו לארגון "ההגנה" וקשרי ידידות נקשרו ביניהם. בית הספר נודע ברמתו העיונית הגבוהה ובהווי המיוחד שהתפתח בין תלמידיו ומוריו. במהרה בלט רבין בכישרונותיו. תעודת ההצטיינות שקיבל בסוף הלימודים סללה בפניו את הדרך ללימודים גבוהים, אולם משפרצה מלחמת העולם השנייה, וגבר החשש מפני השלכותיה על המציאות בארץ, ויתר על תוכניותיו והצטרף לקיבוץ רמת יוחנן.

במאי 1941 נקרא להשתתף בפעולה צבאית בלבנון, שנועדה לסייע לצבא הבריטי.
היתה זו טבילת האש הראשונה שלו.

"בגיל שבו פורחות האהבות, בגיל שש עשרה, נתנו בידי רובה כדי להגן על חיי – ולמרבה הצער, גם כדי להרוג בשעת סכנה... חשבתי שמהנדס מים הוא מקצוע חשוב במזרח התיכון הצחיח... אך נאלצתי להחזיק ברובה"

פלמ"ח

בקיץ 1941 הוקם הפלמ"ח, ויצחק רבין היה מראשוני המצטרפים לשורותיו. ב-1943, חודשים אחדים לאחר תבוסת הגרמנים בקרב באל עלמיין, הסתיים שיתוף הפעולה בין "ההגנה" והצבא הבריטי, והפלמ"ח נדרש לממן את פעילותו בעבודה בקיבוצים. ההסדר החדש עורר חששות בקרב אנשי הפלמ"ח כי ייקלעו לחוסר מעש, בעוד שהמתגייסים לצבא הבריטי יקחו חלק פעיל במלחמה נגד היטלר. רבין נמנה עם הנשארים בפלמ"ח, וראה בהקמת כוח יהודי עצמאי בארץ ישראל את המשימה העיקרית של בני דורו. 
עם התרחבותו של הפלמ"ח וארגון הפלוגות במסגרת של גדודים, התמנה רבין לסגן מפקד הגדוד הראשון. 

בתום מלחמת העולם השנייה החליטה הנהגת היישוב על מדיניות ביטחונית חדשה, שעיקרה "מאבק צמוד" להשגת מטרות היסוד של הציונות - עלייה והתיישבות. במסגרת זו יזמה "ההגנה" הקמת יישובים חדשים וכן עלייה בלתי ליגלית. העימות עם הבריטים היה בלתי נמנע: אוניות מעפילים רבות שעשו דרכן לארץ ישראל לא הצליחו לפרוץ את ההסגר הבריטי, והמעפילים, ניצולי השואה, הורדו ונכלאו במחנה המעצר בעתלית. ב-1945, במבצע לשחרור המעפילים שיזמה "ההגנה", פיקד רבין על הכוח שפרץ למחנה עתלית. המבצע צלח, והמעפילים שוחררו. במבצע זה פגש רבין לראשונה פנים אל פנים את ניצולי השואה. 

ב-1946 החליטה הנהגת היישוב על עליית מדרגה במאבק נגד הבריטים והוקמה "תנועת המרי העברי", בה שיתפו פעולה "ההגנה", האצ"ל והלח"י. לאחר שורה של פעולות הגיבו הבריטים ביד קשה: ב- 29 ביוני 1946, במבצע צבאי בריטי מתוכנן ורב היקף, שנשתמר בזיכרון הציבורי בשם "השבת השחורה", נעצרו מנהיגי היישוב והוחרם נשק רב. רבין נעצר עם אביו ונשלח למעצר ממנו שוחרר כעבור כחמישה חודשים. מיד לאחר שחרורו מונה למפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, ובאוקטובר 1947, לקצין המבצעים של הפלמ"ח.

"הפלמ"ח ביטא באורח חייו דור של צברים מתנדבים. דור שמוכן לעבוד כדי לקיים את עצמו. הוא ביטא סוג של ישראלי חדש, דמות הראויה לחיקוי הצעירים. מדובר בצורך להסתפק במועט ובאותה נכונות תמימה ואמיתית שהייתה לי ולחברי להקריב את עצמנו למען העם, ואני אומר לך, ככה חייתי - עם הצורך הזה"

מפקד במלחמת העצמאות 
ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית. היהודים קיבלו את ההצעה, ערביי ארץ ישראל דחו אותה ופתחו בהתקפות על מטרות יהודיות על מנת לסכלה. החלה מלחמת העצמאות. 

כקצין המבצעים של הפלמ"ח והממונה על התיאום בינו למטה הכללי, עסק רבין בעיקר בתגבור כוח הפלמ"ח בנשק ובכוח אדם ובאבטחת הדרך לירושלים, שהיתה נתונה להתקפות בלתי פוסקות מתוך הכפרים הערביים שהיו פזורים לאורכה. 

בראשית אפריל 1948 צורף לכוח "הראל", ותוך זמן קצר מונה למפקד מטה "הראל". הוא התריע בפני הקו המתגונן שננקט בהעברת השיירות לירושלים וקרא לפעילות התקפית מול הכפרים המשמשים בסיסים לתוקפי השיירות. במהלך אותו חודש הוקמה חטיבת "הראל" ורבין, בן ה-24, מונה למפקדה. ארבעה ימים לאחר מכן הוחלט על מבצע "יבוסי" שנועד להשתלט על ירושלים מיד עם הפינוי הבריטי. בקרבות המרים בתוככי העיר ובפריצת הדרך אליה נהרגו עשרות מחייליו. ב-14 למאי 1948, ביום הכרזת המדינה, שהה רבין עם כוחותיו המותשים במשלט הפיקוד שליד מעלה החמישה. 

ב-11 ביוני נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה במלחמה, בחסותה נפרצה דרך עוקפת לירושלים, "דרך בורמה", בהשתתפות אנשי חטיבת "הראל", והוקל המצור על ירושלים. ב-9 ביולי החל "מבצע דני'' לכיבוש לוד ורמלה. יצחק רבין שימש קצין המבצעים וסגנו של מפקד המבצע, יגאל אלון. מראה שיירות הפליטים המגורשים מביתם על מטלטליהם הותיר רושם קשה על חיילי צה"ל. 
במהלך ההפוגה השנייה במלחמה פורק מטה הפלמ"ח, תוך ויכוח קשה, וחטיבותיו שולבו ביחידות צה"ל. עתה, כחלק מצבא ההגנה לישראל, נערך הפלמ"ח לשחרור הנגב. 
רבין ניצל את ההפוגה, וב-19 ביולי נשא לאשה את חברתו לאה שלוסברג. 

יגאל אלון מונה למפקד חזית הדרום ואליו הצטרפו רוב חברי מטה הפלמ"ח, ביניהם רבין, אשר התמנה לקצין המבצעים של החזית ולסגנו של אלון. במסגרת תפקידו עסק בתכנון המבצעים הגדולים מול הצבא המצרי. במהלך הקרבות נשלח, כנציגו של אלון, לשיחות שביתת הנשק עם מצרים ברודוס. היתה זו המשימה המדינית הראשונה בחייו. לקראת החתימה על ההסכמים ביקש לחזור ארצה ולא להימנות עם החותמים הן משום שליבו לא היה שלם עם הנסיגה שנכללה בהם ובעיקר משום שרצה להשתתף במבצע "עובדה" שעמד בפתח והוא היה ממתכנניו. 

ביולי 1949, עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם סוריה, הסתיימה מלחמת העצמאות. 
לרבין מלאו 27 שנים והיה עליו להכריע על עתידו. אף שזכה במלגת לימודים וביקש לפנות ללימודים גבוהים החליט להמשיך בשירות הצבאי. 

שירות צבאי

בנובמבר 1949 מונה יצחק רבין למפקד בית הספר למפקדי גדודים. רבים ממשתתפי קורס המג"דים הראשון היו יוצאי הפלמ"ח, שרבין שכנעם להמשיך ולמלא תפקידי פיקוד בצה"ל וכך לשמר את רוח הפלמ"ח וערכיו. הצלחתו של רבין בתפקידו פתחה בפניו את מסלול הקידום בצה"ל. 

בראשית 1951 התמנה לראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי. בתקופה זו התבלט כאיש מטה מובהק, המכיר כל פרט בתחומי טיפולו הרבים, והיה לשותף בכיר בעיצוב תורת הביטחון של צה"ל. 

כמועמד לתפקידי פיקוד בכירים נשלח בנובמבר 1952 לאנגליה, ללימודים בבית הספר לקציני מטה של הצבא הבריטי. ב-1953, זמן קצר לאחר שחזר ארצה, מונה על-ידי הרמטכ"ל החדש, משה דיין, לראש אגף ההדרכה. בתפקיד זה פעל לשילוב הניסיון שנצבר בפלמ"ח ובצבא הבריטי כאחד, הקים את תשתית ההדרכה בצה"ל, היה ממקימי בית הספר לפיקוד ולמטה (פו"ם) וקבע סטנדרטים חדשים לחינוך המפקדים.



ב-1956 מונה לאלוף פיקוד צפון והיה אחראי, בין היתר, על ביצור השליטה הישראלית בשטחים המפורזים בין ישראל לסוריה, על שמירת חופש הדיג הישראלי בכנרת ועל הגנת היישובים הנתונים להפגזות. במהלך מלחמת סיני נותר בצפון והכין את הכוח הנתון לפיקודו לקראת אפשרות של פתיחת חזית נוספת. 

בינואר 1958, משנבחר חיים לסקוב לרמטכ"ל וצבי צור לסגנו, חש רבין שקידומו נבלם ותכנן לצאת סוף-סוף ללימודים, אך לא כך היה. באפריל 1959 שודרו ברדיו בטעות שמות יחידות שנקראו להשתתף בתרגיל צבאי. הפרסום גרם לבהלה בציבור בישראל ולגיוס חירום בצבאות מצרים וסוריה. בעקבות המחדל, שזכה לכינוי "ליל הברווזים", הודח ראש אג"ם מתפקידו ורבין מונה לתפקיד. 
במהלך כהונתו כראש אגף מבצעים עסק רבין בגיבוש תורת לחימה צה"לית כוללת, מותאמת להתפתחויות בזירה המזרח תיכונית ולהתפתחות הטכנולוגית, תוך הרחבת מקורות ההצטיידות של צה"ל ורכישת מערכות נשק מתקדמות. כמו כן הנהיג עריכת תמרונים רב-חיליים. היה פעיל בכל נושאי הביטחון השוטף: בחזית הצפונית במלחמה על המים מול הסורים, ובחזית הדרומית מול יוזמות התקפיות של הצבא המצרי. כחלק מחתירתו למודרניזציה מהירה של צה"ל, הוקמה במהלך כהונתו מחלקת המחשוב (ממר"ם), ובעקבותיה הוכנס המחשב הראשון לצה"ל. בתקופה זו קידם גם את יחסי צה"ל עם צבאות בעולם השלישי דוגמת אתיופיה, קונגו ואיראן. 

בינואר 1961, עם מינוי צבי צור לרמטכ"ל, מונה רבין, בנוסף לתפקידו כראש אג"ם, לסגן הרמטכ"ל. מינויו ביטא בפומבי את מעמדו הבכיר במערכת וסימנו כמועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא. 
ביוני 1963 נבחר לוי אשכול לראשות הממשלה, ובדצמבר אותה שנה אישרה הממשלה את מינויו של רבין לרמטכ"ל. 

רמטכ"ל

כהונתו של רבין כרמטכ"ל עמדה בסימן התעצמות צבאית מהירה של מדינות ערב והצטיידותן בנשק סובייטי. עיקר עיסוקו היה בהכנת צה"ל לקראת אפשרות של מלחמה כוללת. הוא פעל לצייד את צה"ל בנשק אמריקני ובטכנולוגיות חדישות, והכינו לפעולה רב-חיילית מתואמת. בתוך כך, שקד על הכנת תכניות מבצעיות, שיעמדו לרשות צה"ל בכל עת. כל אלה עמדו לצה"ל במבחן מלחמת ששת הימים ומילאו תפקיד מכריע בהשגת הניצחון המהיר של ישראל במלחמה. 

אחד ממוקדי המתיחות היה בצפון, בעקבות ניסיונותיהן של לבנון וסוריה להטות את מקורות המים של ישראל הנמצאים בשטחן. רבין התנגד לכל יוזמה שכללה כיבוש שטחים בסוריה וכיוון את תגובת צה"ל לפגיעה בציוד המכני שהפעילה על מנת להטות את המים. 

מערכה נוספת לה נדרש רבין היתה מול הפת"ח, הזרוע הצבאית של אש"ף, שהוקם ב-1964. מאחר שאת בסיסיו הקים הפת"ח בסוריה וממנה יצא לפיגועים בישראל, ראה בכך רבין הצדקה לפעול כנגד הסורים. דברים שאמר רבין בראיון עיתונאי נגד המשטר הסורי עוררו תגובה חריפה, ולימים נתפסו כגורם שהאיץ את ההכנות למלחמה בישראל. אל מול פגיעות באוכלוסיה אזרחית ישראלית תמך בתגובה נגד מיתקנים אזרחיים אצל האויב. עם זאת, בנובמבר 1966 אישר פעולת תגמול נגד הכפר סמוע בירדן, במהלכה נהרגו ירדנים רבים, אזרחים וחיילים. 

בסוף שנת 1966, בתום שלוש שנות כהונה, החליט ראש הממשלה להאריך את כהונתו של רבין בשנה נוספת.


מלחמת ששת הימים 
ב-1967, בשנה הרביעית לכהונתו של רבין כרמטכ"ל, פרצה מלחמת ששת הימים. בראשית אותה שנה עדיין לא חשב איש על מלחמה, ודאי לא עם מצרים. במוקד המתח עמדו המשך ההתנגשויות בגבול הצפון. בתגובה על פעילות סורית הופעל חיל האוויר הישראלי, ובקרב אווירי שנערך ב-7 באפריל הופלו שישה מטוסי מיג סוריים. בתגובה החלה מצרים, שהיתה קשורה בברית הגנה עם סוריה, בגיוס מילואים. הכנסת כוח צבאי מצרי לסיני היתה בניגוד להסכמים, ורבין ראה בה צעד מלחמתי והמליץ על גיוס מילואים. נשיא מצרים, גמאל עבד-אל נאצר, הורה לכוח האו"ם לעזוב את סיני, ולאחר מכן סגר את מיצרי טיראן בפני שיט ישראלי. מבחינת ישראל היתה זו הכרזת מלחמה. המצב המשיך להדרדר במהירות, והמלחמה הפכה בלתי נמנעת. 

רבין היה חדור אמונה בכוחו של צה"ל לנצח במערכה, והצבא שבפיקודו היה דרוך ומוכן לקרב. מחיר גיוס המילואים היה כבד. הציבור היה נתון בחרדה. המטה הכללי לחץ לפעולה מקדימה. אף על פי כן הבין רבין כי יש לתת לממשלה את הזמן הדרוש לה למהלך מדיני. אישים בכירים עימם נועץ ערערו את בטחונו בכוחו של צה"ל לצאת למלחמה ללא גיבוי מעצמה ידידותית. קרוע בין הכרתו בצורך להנחית מכה צבאית מונעת, לבין הכרתו בחובת הציות לדרג המדיני, וכשהוא עובד סביב השעון ומעשן ללא הרף – נקלע לאפיסת כוחות והתקשה להמשיך בתפקידו. אך לאחר 24 שעות מנוחה חזר למלא את תפקידיו. 

החרדה בציבור ב"תקופת ההמתנה" הביאה להקמת "ממשלת הליכוד הלאומי". ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול אולץ לוותר על תפקידו כשר הביטחון ולתפקיד מונה משה דיין. ב-4 ביוני החליטה הממשלה לפתוח במתקפה. 

ב-5 ביוני, בפעולה שבה השתתפו כמעט כל מטוסי הקרב של צה"ל, תקף חיל האוויר הישראלי את שדות התעופה וחילות האוויר של מצרים, סוריה, עיראק וירדן ופגע בהם פגיעה אנושה. לאחר התקפת מחץ זו נפתחה הדרך לפני כוחות השריון וחיל הרגלים לפרוץ לסיני. הצבא המצרי הוכרע תוך ימים בודדים ונסוג לתעלת סואץ. בעקבות התקפות צבא ירדן באזור ירושלים, נפתחה חזית שנייה. כעבור יומיים כבשו כוחות צה"ל את כל הגדה המערבית, את ירושלים המזרחית והגיעו אל הכותל המערבי. לאחר שהוכרעו צבאות מצרים וירדן, תקף צה"ל ביום החמישי למלחמה את הסורים ברמת הגולן. משהושלם כיבוש הרמה נכנסה לתוקפה הפסקת האש, והוסר האיום מעל ישובי הצפון. 

את המתקפה הגדולה של חיל האוויר ליווה רבין ממטה חיל האוויר. לאחר שהתבררו התוצאות עבר אל ה"בור", מוצב הפיקוד העליון של צה"ל, משם עקב אחרי ביצוע תכניות המלחמה ומשם יצא לסיורים בזירות הקרב השונות. למעט ביקור בירושלים לאחר כיבוש הכותל נמנע מביקורים מתוקשרים ומיעט להתראיין. 

בתום המלחמה היתה זו ישראל אחרת – השטח שבשליטת ישראל גדל ביותר מפי שלושה, ואחריות למיליון וחצי פלסטינים הוטלה על כתפיה. הוויכוח על גבולות המדינה, אשר הסתיים לכאורה בתום מלחמת העצמאות, נפתח מחדש. 

על חלקו בניצחון החליטה האוניברסיטה העברית בירושלים להעניק לרב אלוף יצחק רבין תואר דוקטור לשם כבוד ולבטא בכך את ההוקרה שחש הציבור בישראל לרמטכ"ל הניצחון. 
בנאומו, שסיכם את המערכה, הבליט את מחירה הכבד של המלחמה למנוצחים ולמנצחים כאחד, ללא התנשאות וללא שמחת מנצחים. 

"הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון אלא גם את מחירו. חבריהם נפלו על ידם מתבוססים בדמם. ויודע אני כי המחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם" 

שגריר בארצות הברית

בתחילת 1968, לאחר 27 שנות שירות צבאי, פשט יצחק רבין את מדיו והתמנה לתפקידו האזרחי הראשון: שגריר ישראל בארצות הברית. שנת כהונתו הראשונה עמדה בסימן הבחירות לנשיאות ארצות הברית, ורבין ניצל אותה ללימוד מנגנוני הממשל האמריקני, היכרות עם אנשיה הבולטים של התקשורת האמריקנית ולפיתוח קשרים עם הקהילות היהודיות וראשי הארגונים היהודיים החשובים. 

בניגוד למסורת של תמיכה יהודית במפלגה הדמוקרטית, תמך רבין בגלוי בריצ'רד ניקסון, המועמד הרפובליקני לנשיאות. היכרות קודמת שהיתה לו עימו, ומעקב אחר עמדותיו במערכת הבחירות, חיזקו את הערכתו כי ניקסון יהיה בעל ברית טוב יותר לישראל. ניצחונו של ניקסון ובחירתו של הנרי קיסינג'ר לראש המועצה לביטחון לאומי יצרו את התנאים להישגיו הגדולים של רבין כשגריר: למרות המתח הרב שנוצר בתקופה זו בין ישראל וארצות הברית, סביב תוכניות הממשל להסדרים במזרח התיכון שישראל התנגדה להן, הצליח רבין לטפח יחסים מיוחדים בין שתי המדינות. פעילותו למען הסכמת ממשלת גולדה מאיר להפסקת אש בתעלת סואץ תרמה לביטול האמברגו האמריקני על משלוח מטוסי פנטום לישראל. 

בספטמבר 1970 ביקש ניקסון מישראל, באמצעות רבין, לסייע לחוסיין מלך ירדן לסכל ניסיונות סוריים ופלסטיניים לאיים על שלטונו. רבין תמך בבקשה ופעל לשכנועה של ראש הממשלה להיענות לה, גם במחיר מלחמה עם סוריה. חוסיין הצליח, בסופו של דבר, לדכא את המרד בכוחות עצמו, אך נכונותה של ישראל לסייע לו חיזקה מאוד את שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית, הגדילה את הסיוע הכלכלי ושיפרה את יחסי המלך עם ישראל. 

כמו קודמה, לוי אשכול, ראתה גם גולדה ברבין שגריר בעל מעמד מיוחד ופתחה בפניו ערוץ תקשורת ישיר. 



 במחצית השנייה של כהונתו ביסס רבין את מעמדו כדיפלומט וכמועמד לתפקידים פוליטיים בכירים בישראל. הוא למד להוקיר את הדמוקרטיה האמריקנית ואת הישגי הכלכלה החופשית. קשריו עם ראשי הממשל וכן עם הקהילות היהודיות התרחבו והוא זכה להוקרה רבה. 

מותו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, ב-1970, ובחירתו של אנואר סאדאת לתפקיד שינו את המציאות הפוליטית במזרח התיכון. הממשל האמריקני ראה בכך חלון הזדמנויות לקידום הסדרים בין ישראל לשכנותיה והגביר את פעילותו להשגת הסכמי ביניים. רבין תמך ברעיון ההתקדמות לשלום בשלבים והיה ער לסיכויים הטמונים בהצעותיו של סאדאת להסדר עם ישראל. הוא האמין כי נסיגת צה"ל לעומק סיני ופתיחת תעלת סואץ יפתחו פתח להסדר עם מצרים ובתוך כך יחזקו גם את הברית עם ארצות הברית. הוא התריע בפני הממשלה כי סירובה לקבל את התכנית האמריקנית, תוביל להסכם כפוי או אף להתלקחות מחודשת. אך ממשלת גולדה דבקה בעמדותיה. 

מערכת הבחירות לכנסת השמינית עמדה בפתח, ורבין הביע את רצונו לחזור ארצה. 

כהונה ראשונה כראש ממשלת ישראל

חבר כנסת מטעם המערך 
במארס 1973, לאחר חמש שנות כהונה כשגריר, חזר יצחק רבין לארץ והצטרף למפלגת העבודה. לקראת הבחירות בדצמבר הציבה אותו "הוועדה המסדרת" של המפלגה במקום העשרים ברשימה בראשותה של גולדה מאיר. כחודש וחצי לפני הבחירות הצפויות התברר כי ישראל אינה עומדת בפני מערכת בחירות כי אם בפני מלחמה. 

ב-6 באוקטובר 1973 פרצה במפתיע מלחמת יום הכיפורים. בפעם הראשונה מזה שנים היה רבין ללא תפקיד או סמכות. נסיונותיו להיספח למפקד זה או אחר לא צלחו. ביום הרביעי למלחמה קיבל את הצעתו של שר האוצר, פנחס ספיר, לעמוד בראש "מלווה חירום" לגיוס כספים להוצאות המלחמה. 

בבחירות שנערכו בדצמבר, מיד לאחר המלחמה, איבדה מפלגת העבודה מכוחה, אך הצליחה להרכיב שוב את הממשלה, ורבין מונה לשר העבודה בממשלת גולדה השנייה. ב-2 באפריל אותה שנה פורסם דו"ח ועדת אגרנט, שחקרה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים. הוועדה נמנעה מלדון בתפקוד הדרג המדיני והטילה את האשמה על הדרג הצבאי בלבד. רבין הסתייג בפומבי מהחלטתה להטיל את מלוא האחריות למחדל על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר.

דעת הקהל לא השלימה עם מסקנות הדו"ח. הפגנות שהחלו בהן מעטים הלכו וגברו ונשמעה דרישה למצות את הדין גם עם הדרג המדיני. בלחץ האירועים, ב-11 באפריל, התפטרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, ומפלגת העבודה נדרשה למנות לה מחליף. רבין היה מועמד מפתיע לתפקיד הבכיר, אך היותו נקי ממחדלי המלחמה והתמיכה לה זכה מקבוצה נכבדה של ותיקי מפא"י הקפיצו אותו מעל המועמדים האחרים. הוא נבחר על ידי המפלגה למלא את מקומה של גולדה מאיר בראשות הממשלה. 



כהונה ראשונה כראש ממשלת ישראל 
רבין החל את תפקידו כראש ממשלה ב-3 ביוני 1974. במהלך שלוש שנות כהונתו הוביל מדיניות שביטאה את רציפות שלטון מפלגת העבודה בממשלה, אך גם את חילופי המשמרות שהתחוללו בה ואת נכונותה לשינויים. 

בחידוש היוזמה המדינית ובהתקדמות לשלום ראה משימה הכרחית ופתח במשא ומתן עם מצרים על הסכם ביניים, בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר. ההסכם, שהיה אחד מהישגיו הבולטים כראש ממשלה, הושג לאחר משא ומתן קשה ורצוף משברים ונחתם ב-1 בספטמבר 1975. לימים ראה בו רבין את הנדבך הראשון להסכם השלום המלא עם מצרים, שנחתם כארבע שנים אחר כך על ידי ממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין. בעקבות החתימה על הסכם הביניים הושג "הסכם-הבנות" עם הממשל האמריקני בראשותו של הנשיא ג'ראלד פורד, בו קיבלה ארה"ב על עצמה התחייבויות מרחיקות לכת לביטחון ישראל ולכלכלתה. 

במסגרת ניסיונותיו של רבין לקדם הידברות עם המדינות השכנות ערך מפגשים חשאיים עם המלך חוסיין וביקור חשאי ראשון של ראש ממשלה ישראלי אצל מלך מרוקו. 
בעודו פועל למען התקדמות לשלום נדרש רבין להתמודד עם פעולות טרור של אש"ף נגד אזרחים ישראלים. הוא התנגד לכל משא ומתן עם אש"ף וטען כי את הבעיה הפלסטינית ניתן יהיה לפתור במסגרת ירדן. נגד פלסטינים תומכי הארגון נקט מדיניות של "יד חזקה" ללא פשרות. 

בשנה השנייה לכהונתו הקימו אנשי "גוש אמונים" התנחלות בסבסטיה שבשומרון. רבין שלל התנחלות יהודית במרכזי אוכלוסיה ערבית, אך נמנע מעימות חריף עם המתנחלים. לאחר היסוסים אישר את הקמת היישוב היהודי בקדום. בכך נסללה הדרך להמשך מעשה ההתנחלות לו התנגד. 

ב-30 במארס 1976 התחולל בגליל "יום האדמה" במהלכו הפגינו ערביי הגליל נגד הפקעת אדמותיהם. במהלך ההפגנות הסוערות הגיבו כוחות הביטחון באש חיה ושישה מפגינים נהרגו. האירוע עורר תגובות חריפות בציבור הערבי, וגם בקרב הציבור היהודי, ושכנע את רבין כי יש לבחון מחדש את יחסי המדינה עם המיעוט הערבי. 

בכל תקופת כהונתו נמשכה הצמיחה הכלכלית, נשמרה רשת הבטחון הסוציאלי והפערים בחברה הצטמצמו. הצלחות אלה זכו להערכת הציבור. מבצע אנטבה לשחרור חטופי מטוס "אייר פרנס" העלה את קרנו בעולם, אך פרשיות שחיתות בצמרת מפלגתו ומשקעי מלחמת יום הכיפורים שנקשרו בה העיבו על הישגי ממשלתו וקוממו רבים נגדה. 

ב-10 בדצמבר 1976 הגיעו לארץ מטוסי האף-15 הראשונים מארצות הברית. נחיתתם אחרי כניסת השבת חוללה משבר ממשלתי עם המפלגות הדתית. בתקווה כי הקדמת הבחירות תביא להגדלת כוחה של מפלגתו הגיש רבין ב-21 בדצמבר את התפטרותו לנשיא. מכאן ועד לבחירת לכנסת החדשה פעלה ממשלתו כממשלת מעבר. 

בעודו נערך לבחירות התגלה חשבון בנק של אשתו בארצות הברית, מעשה שהיה באותה עת לא חוקי. בעקבות העמדתה לדין החליט רבין, לאחר שלוש שנות כהונה, להתפטר מתפקידו. שמעון פרס התמנה לממלא מקומו. 

החלטתו של רבין לשאת באחריות משותפת לעבירה עם אשתו זכתה להערכה ציבורית רבה. 


"איני יכול להיות עתה מועמד המפלגה לראשות הממשלה. לא משום חומרת העבירה… אלא מפני שעברתי עבירה, אף אם טכנית, ואני מוכרח לנהוג על פי חינוכי, מסורתי, ה'אני מאמין' שלי - ולשלם את מחירה. כל אזרח כך, קל וחמר ראש הממשלה המבקש את אמון העם לכהונה נוספת" 

באופוזיציה 
בבחירות לכנסת שנערכו ב-17 במאי 1977 התברר כי מפלגת העבודה איבדה את השלטון, ולראשונה זכה הליכוד בראשות מנחם בגין להרכיב את הממשלה. מפלגת העבודה עברה לאופוזיציה. כחבר כנסת ליווה רבין בהתפעמות את ביקורו של סאדאת בארץ. חרף הסתייגותו מהסעיפים הקשורים להורדת היישובים בסיני, תמך בכנסת בהסכם השלום עם מצרים. 

בשנת 1979 פרסם את ספר זכרונותיו, "פנקס שירות", בו סיכם את דרכו הצבאית ובא חשבון עם יריביו הפוליטיים, בעיקר עם שמעון פרס. בלשכתו הקטנה בקריה בתל אביב, שהוקצתה לשימושו כראש ממשלה לשעבר, הרבה לכתוב לעיתונים, להיפגש עם ידידיו הוותיקים ולהפיח חיים במחנה תומכיו במפלגה. 

בבחירות שנערכו ב-1981 במפלגת העבודה, למועמד המפלגה לראשות הממשלה, תמך ביגאל אלון. אך לאחר מותו הפתאומי של אלון, בפברואר 1980, הכריז על מועמדותו. פרס הוא שזכה במועמדות, אך הליכוד ניצח בבחירות. 

ב-6 ביוני 1982 החל מבצע שלום הגליל להגנת יישובי הצפון. רבין תמך בשלביו הראשונים, אך משנתארכה המלחמה והורחבו מטרותיה התריע מפני שקיעת צה"ל בבוץ הלבנוני ותבע להסיג את כוחות צה"ל לרצועת ביטחון ממנה יגנו על גבולה הצפוני של ישראל. 

"התנגדנו בכל תוקף לפעולה יזומה שתנסה באמצעות כוחו של צה"ל להשליט סדר חדש בלבנון"  

שר הביטחון

לאחר הבחירות שהתקיימו ב-23 ביולי 1984 לא זכתה אף אחת מהמפלגות הגדולות במספר מנדטים מספיק להקמת ממשלה והוקמה ממשלת האחדות הלאומית. על פי ההסכם בין הליכוד ומפלגת העבודה כיהן שמעון פרס כראש הממשלה הראשון ובתום שנתיים העביר את התפקיד ליצחק שמיר.

פרס מינה את רבין לשר ביטחון, והוא נבחר מחדש לתפקיד גם על ידי שמיר - עד תום כהונת ממשלת האחדות השלישית בראשות שמיר ב-1990.

בתקופת כהונתו פעל להוצאת צה"ל מלבנון בשלבים וביסס את אחיזת צה"ל ברצועת הביטחון. בניגוד לכל קודמיו הסכים לקיצוץ תקציב הביטחון, מהלך שהתאפשר לאחר יציאת מצרים ממעגל המלחמה. הסכמתו ל"עיסקת ג'יבריל", לשחרורם של 1,150 שבויים פלסטיניים תמורת שלושה שבויים ישראלים, עוררה מחלוקת בציבור, אך האחריות לחיי השבויים הישראלים הכריעה את הכף לאישור העסקה.

כשפרצה האינתיפאדה לא זיהה תחילה את ייחודה. בחודשים הראשונים האמין כי יש פתרון צבאי להתקוממות העממית ופעל לדכא אותה בכוח. מדיניותו נראתה בלתי מוסרית וחסרת תוחלת בעיני השמאל ובלתי מספקת בעיני הימין.

לאחר חודשים אחדים של מאבק שוכנע כי ההתקוממות מבטאת מאוויים לאומיים פלסטיניים אותנטיים, שישראל לא תוכל עוד להתעלם מהם. נכונות הפלסטינים לספוג אבידות הפתיעה אותו והובילה להכרה שמדיניות הכוח לבדה לא תביא את השקט. הוא היה ער לצמיחת הנהגה פלסטינית מקומית ולראשונה ראה בה בת שיח למשא ומתן מדיני. בתוך כך גברו חששותיו מפני השפעות האינתיפאדה על רוח הלחימה של צה"ל ועל מעמדו כצבא העם.

ב-1989 ניסח יוזמת שלום דו-שלבית במסגרתה הציע לאפשר בחירות להנהגה מקומית בשטחים, שתנהל את האוטונומיה הפלסטינית עליה הוסכם בקמפ-דיוויד ותבטיח את השקט בשטחים. בשלב השני, לפי היוזמה, יתקיים משא ומתן עם ההנהגה הנבחרת על הסדר הקבע. בלחץ אמריקני זכתה התוכנית לתמיכת ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1990 התפרקה ממשלת האחדות, ומפלגת העבודה חזרה לאופוזיציה.

כהונה שנייה כראש ממשלת ישראל

ישראל מחכה לרבין
כאזרח, חבר כנסת מהשורה, מנותק ממוקדי קבלת ההחלטות, עקב רבין אחרי "מלחמת המפרץ", ששינתה את יחסי הכוחות במזרח התיכון. תגובת העורף הישראלי במלחמה חידדה את תחושתו כי הציבור הישראלי עייף ממלחמות ויהיה מוכן לשלם את מחיר השלום. בקריסת ברית המועצות, שהיתה מוקד הפעילות האנטי ישראלית באזור, ראה הזדמנות היסטורית להתקדמות לשלום. בהסכמה שהושגה בין המעצמות בוועידת מדריד, באוקטובר 1991, ראה חיזוק למגמה זו. הוא סבר כי בנסיבות החדשות נוצרחלון הזדמנויות לשלום ויש למהר ולמצותו בטרם יגיע נשק גרעיני לאזור שיסכן את עצם קיומה של המדינה. 

גל העלייה מברית המועצות והפוטנציאל הכלכלי הטמון בה למדינה חיזק את הכרתו כי עתה יכולה ישראל ליטול גם סיכונים. הוא ידע שלשם כך דרושה מנהיגות אמיצה והאמין כי בכוחו למלא את התפקיד. לאחר ניצחונו על שמעון פרס בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה החלה המפלגה במערכת בחירות אינטנסיבית. נהנה ממעמד של איש אמין, "מר ביטחון" החותר לשלום, הזוכה לאמון ציבורי רחב, הוביל רבין את מסע הבחירות תחת הסיסמה "ישראל מחכה לרבין". 

"אנו נמצאים בתקופה של סכנה שלמזרח התיכון ייכנס נשק לא קונבנציונאלי... לכן, בראייה של שבע עד עשר שנים, מוכרחים לקדם את התהליך המדיני" 


שוב ראש ממשלה 
המהפך שהחזיר את מפלגת העבודה לשלטון החזיר את רבין לכס ראש הממשלה. הוא עמד בהתחייבותו ושינה את סדר העדיפויות הלאומי: התקציבים לחינוך, לרווחה, לתשתיות, ליישובי הפריפריה ולמגזר הערבי הוגדלו באופן משמעותי על חשבון תקציב ההתנחלויות ותקציב הביטחון. קבלת הערבויות מארצות הברית לקליטת העולים מחבר העמים, הקלה על ביצוע תוכניותיו והפיחה חיים בכלכלת המדינה. תמיכתו במדיניות של הפרטה במשק העניקה לו גם את אהדת המגזר העיסקי. 

נחוש לשלב את ישראל במהירות בעידן הפיוס העולמי ולהוביל מהלך מדיני נועז לשלום עם המדינות השכנות ולפתרון הבעיה הפלסטינית, הודיע כי יהיה נכון לוויתורים טריטוריאליים. הוא חידש מיד את שיחות השלום עם הפלסטינים ועם סוריה, שהחלו אחרי ועידת מדריד. בבעיה הפלסטינית ראה את לב הסכסוך, אך כשהתברר לו כי השיחות עם נציגי השטחים בוושינגטון נקלעו למבוי סתום, קידם את המסלול הסורי, בתקווה שעצם קיומו יאיץ את ההתקדמות גם בערוץ הפלסטיני. 

מדיניותו הביטחונית נעה בשני מסלולים מקבילים: בעודו יוזם הקלות בחיי האוכלוסיה המשיך במדיניות תקיפה כלפי מבצעי טרור ומפירי סדר. בצעד יוצא דופן החליט על גירוש 415 מאנשי החמאס שהיו מעורבים בפיגועים. על ירי קטיושות בצפון הגיב במבצע "דין וחשבון". 

משעודכן על קיומן של שיחות שלום חשאיות באוסלו, אישר את המשכן חרף ספקותיו והפך אותן לערוץ הידברות רשמי. את צירופו של אש"ף כצד להסכם אישר רק לאחר מכתב התחייבות מיאסר ערפאת על הכרת אש"ף במדינת ישראל והסתלקותו מדרך הטרור. 

ב-13 בספטמבר 1993, במעמד חגיגי על מדשאות הבית הלבן, ובהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, נחתם "הסכם אוסלו". ההסכם הניח את היסוד להסדר קבע, שיכלול הקמת ישות לאומית פלסטינית לצד ישראל. נאומיהם של רבין וערפאת ולחיצת היד ההיסטורית ביניהם היוו את שיאו של הטקס והפכו לסמל של תקווה בארץ ובעולם. בצד השמחה והתרוממות הרוח עורר ההסכם גם חרדות מפני הסכנות הטמונות בו וחידד את המחלוקת בין תומכי המהלך לבין מתנגדיו. את המחאה הפוליטית והציבורית נגד ההסכם הובילו המתנחלים. הטבח שעשה קיצוני ישראלי במתפללים מוסלמים במערת המכפלה בחברון שיקף את המתח הגואה בחברה בישראל. רבין שקל לפרק את היישוב היהודי בחברון, אך בסופו של דבר השאירו.



הסכם שלום עם ירדן 
עם חתימת הסכם עזה-יריחו, וההכרה בפלסטינים כיישות לאומית, בשלו התנאים להסכם שלום עם ירדן. היחסים עם ממלכת ירדן נבנו במשך שנים ארוכות של מגעים חשאיים בין המלך חוסיין ומנהיגים ישראליים, ובהם רבין. במאי 1994 נערכה פגישה חשאית מכרעת בין רבין לחוסיין והונחו היסודות להסכם שלום. הסיוע הנדיב שהבטיחה ארצות הברית לירדן נתן את הדחיפה הסופית למהלך. ב-26 באוקטובר 1994, נחתם בערבה הסכם השלום ונקבעו סופית הגבולות בין שתי המדינות. ההסכם היה נדבך חשוב בקשירת יחסים עם מדינות ערב ומדינות מוסלמיות נוספות. 
פיגועי התאבדות חוזרים ונשנים של מתנגדי ההסכם הפלסטיניים, שפגעו באזרחים חפים מפשע במרכזי הערים הגדולות בארץ, פגעו קשה בתקווה כי עידן של פריחה ושגשוג נפתח לאזור כולו. 

"לא רק מדינות כורתות שלום זו עם זו היום, לא רק עמינו לוחצים יד לשלום כאן בערבה. אתה ואני עושים כאן שלום שלנו, שלום של חיילים, שלום של ידידים" 


הסכם אוסלו ב' 
קבלת פרס נובל לשלום, בדצמבר 1994, סימלה הערכה וכבוד מצד אומות העולם לפורצי הדרך לשלום, והיתה ביטוי של עידוד ותקווה כי ימשיכו בדרכם ויביאו את המהלך הקשה לכלל סיום. 
אך מצב הרוח בקרב הציבור בישראל היה שונה. חידוש שיחות השלום עם סוריה יצר מחנה מתנגדים חדש, ששלל ויתורים בגולן. פיגועי הטרור נמשכו ואף גברו, והשסע בחברה הישראלית העמיק, אך רבין היה נחוש להמשיך במהלך. 

בספטמבר 1995 הושג הסכם על לוח הזמנים לביצוע הסכם אוסלו ועל הדרכים ליישומו, אשר נחתם בוושינגטון וכונה "הסכם אוסלו ב'". מתנגדי ההסכם נערכו לבלום את המהלך. הם ארגנו הפגנות ועצרות נגד ההסכם ונגד רבין מחוללו. ביטויי הסתה שנשמעו בקרב מפגינים פורשו בידי קיצונים כהתרת דמו. 

ליל הרצח

שלום חבר 
מחנה תומכי תהליך השלום, שליווה בתקווה את ההתקדמות בשיחות, נחרד מעוצמת המתקפה של מתנגדי ההסכמים והחליט לתת ביטוי לתמיכה הציבורית הרחבה למהלכי הממשלה. 
עצרת שאורגנה ב-4 בנובמבר 1995 סחפה המונים אל כיכר מלכי ישראל בתל אביב. המפגינים הביעו את תמיכתם בהסכמים ובמנהיגותו של רבין. אף שרבין עצמו לא התלהב תחילה מרעיון עצרת התמיכה, הוא נעתר להזמנת המארגנים והסכים לשאת דברים מעל במת העצרת. נוכח ההמונים המריעים חש לרגע כי ציבור תומכיו גדול ורב. בסוף העצרת, בדרכו אל מכוניתו, ירה בגבו רוצח יהודי שלושה כדורים. 
ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נרצח. 



במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, י"ב בחשוון תשנ"ו, הגיע יצחק רבין לכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, כדי להשתתף בעצרת המונים בסיסמה "כן לשלום - לא לאלימות". 

בתום  עצרת חמה ואוהדת, שבה הפגינו המונים את אמונם בו ואת אהבתם אליו, נורה יצחק רבין בדרכו למכוניתו ונפצע אנושות בידי רוצח יהודי. 

יצחק רבין נפטר בבית החולים איכילוב בשעה 23:14, לאחר שכל מאמצי הרופאים להצילו לא הועילו.

העם בוכה

תל אביב - מיד לאחר הרצח החלו לזרום אזרחים ישראלים רבים לכיכר מלכי ישראל. צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלניים, תושבי המרכז ותושבי הפריפריה, ותיקים ועולים חדשים, יהודים וערבים התכנסו להתאבל בכיכר, הדליקו נר, ציירו כתובת גרפיטי, שרו ומחו דמעה. בשבוע שלאחר הרצח הפכו האזרחים את הכיכר ל"כיכר רבין". בסופו של אותו שבוע קיבלה עיריית תל אביב החלטה רשמית על כך. 

ירושלים - ארונו של יצחק רבין הונח בחזית הכנסת למחרת הרצח. מבוקר יום ראשון ועד ההלוויה שנערכה ביום שני בצהריים, עלו עשרות אלפי אזרחים לירושלים כדי לעבור על פני הארון ולהיפרד.